אם למקרא · ויקרא · פרק 11 · פסוק 2

זאת החיה. זכור אותו האיש לטוב הוא החכם שד"ל שכתב וז"ל — איסורי אכילה אינם לשמירת הבריאות שהרי הגמל הישמעאלים אוכלים אותו והוא להם מאכל טוב — ואני מוסיף שהרי הסוס רופאים מומחים כתבו בימינו אלו שהוא מאכל בריאים ומבריא את הגוף — ובזה היטיב כל אשר דבר ונכנס בדרך האמת שיעור שני פתחים, ולמה לא הלך בטח דרכו עד תכליתה? כי עתה לא היו נגפים רגליו באבן נגף וצור מכשול ותחת שיודה על האמת ויאמר שלדעת נותן התורה יש מינים טהורים מטבעם ומצד עצמם וכן להפך, ראו עתה הביא לנו שני טעמים נבזים ושפלים להבדל המאכלים, הא' הוא להבדל ממנהגי הגוים — ולא ידענו למה נבחרו אלה המינים ונמאסו האחרים אם לא במקרה — ועוד שידענו כי רבים מגויי קדם נשמרים היו מאיזה מיני מאכלות ובפרט הכהנים, אם כן אין כאן הבדל — ועוד שאם יהיו כל העולם מאמינים באל יחיד היינו מותרים לאכול בשר החזיר והשקץ והעכבר, ולא שב אחור ימינו מלהודות בזה בפה מלא וכתב ז"ל שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד לא היתה ההפרשה הזאת צריכה, והכלל הזה היה לראש פנת יקרת מיסדי הנצרות כשהזידו לבטל תורת המעשים, ואם כן טעמו של החכם שד"ל, הוא טעמם של הנוצרים מבטלי התורה, הכי גם הוא יאבה לקעקע כל הבירה? לא אאמין בזה. — והטעם הב' שכתב כי רבוי המצות והחקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקון המדות ע"כ, ולולי ידעתי כי יראת אלהים על פניו אמרתי שכהתל באנוש יהתל בו ית' בעשותו כאחד הריקים אשר להם ממשל רב ומכבידים עולם על עבדיהם רק להכביד, ואני רואה שלקח מדרש ר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל מבלי מלח ותבלין ושם אותו על ראש מהלליו והרי גם במדרש זה נאמרו בו פירושים ואין גם אחד שיסכים לדעת זו שכתב המשתדל ההפוכה כמו רגע, וגם בזה הואיל הלך אחרי צו, ואין ספק שלא מדעתו הסכים לדעת שאול הנוצרי, שכתב שאין תועלת בשמירת התורה רק להכניע וליסר הגוף במניעת המאכלים (אגרת לקולוסים II 23.) — ואם רצונו לומר שבהנזר ובהמנע מתאות הגוף ומתאוות החושים יקנה אדם עז וגבורה רוחנית, וטהר ידים יוסיף אומץ עדיין לא שמענו טעם למה נבחרו אלה זולת אלה, ועוד שאלו זוהי כוונת התורה לא היתה מבדלת בין מין טמא למין טהור רק היתה מצווה על ההפרשה והנזירות וההסתפקות בהכרחי הגמור משא"כ לפי מה שנצטווינו, כי הרשות נתונה להרוג בקר ולשחוט צאן ולעשות בכל יום כסעודת שלמה בשעתו, ולישא נשים כל מה שנרצה ובלבד שיהיה בהתר באופן שנוכל להיות נבלים ברשות התורה כמו שכתב רמב"ן על פסוק קדושים תהיו פרושים תהיו, וזה אות אמת שלא לתכלית זה נתכוונה התורה כי אינה מונעת ממנו כלום ואפילו בקשה המותרות ובלבד שיהיה בהתר ולא באיסור וזה מפני שהתורה דרכה בכל דבר להעמיד אזהרותיה על קו הדין הגמור Summun Jus — ובזה תבין קצת דברים הנראים מוזרים בעיני השכל וזהו דעתם ז"ל באומרם כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו וכמה רחוקים הדברים והאמת האלה מהסוברים שתכלית איסורי התורה הם הנזירה והפרישות ! — ואם תרצה לדעת איזה הדרך ילכו אוהבי הפרישות הסתכל בראשוני הנוצרים ותראה כמה רחקו דרכינו מדרכם ! — והטעם האמתי כבר רמזנו עליו שיש בב"ח מינים טהורים מצד עצמם וטמאים מצד עצמם, והתורה חייבה ישראל בלבד להשמר מהטמאים כי המה כהני ה' ומשרתי אלהינו ולהם להנזר מהם לתוספת קדושה כמו שבני אהרן שהם כהני ישראל נשמרים מליטמא מאכליהם ומשתיהם בקדושה יתרה ולא נאריך בראיות כי אם אחת אמרתי לא אכחידנה. פעמים הרבה מצינו שאסרה תורה מאכל או מעשה מכלל החקים שאין השכל מעיד עליהם ובכלם נתנה טעם לאסרם קדושת ישראל, והפרשתם לשם ה'. — הא' (דברים יג) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו' וסמיך ליה כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר וגו' וסמיך ליה לא תאכל כל תועבה — והב' (שם יד) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, וסמיך ליה לא תבשל גדי וגו', ועיין לראב"ע והר"ע ספורנו שהרגישו בצורך הקשר והיחס רק לא קלעו אל מטרת האמת, — והג' (שמיני יא) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונשמרתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו', ומי ישמע כדברים האלה ויאמין עוד בטעמים אחרים זולת הטעם שכתבנו? — ועוד נאמר (ויקרא ך) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' ולא תשקצו את נפשותיכם וגו' אשר הבדלתי לכם לטמא והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם וגו' כלומר ההבדלה שהבדלתי אתכם היא סבת ההבדלה אשר אני מצוה אתכם — ומה נעמו בזה דברי הרב נה"ו בפירושו (ויקרא יא) וז"ל נצטוו ישראל להשמר מכמה דברים ומאכלות אסורות הגורמים שקוץ בדם שלא יוכל לקבל כח נשמתו כראוי -- וכן דברי ראב"ע נושאים עליהם חותם האמת שכתב וז"ל ולא תטמאו בהם, ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל — ובזה נתחתן לחכמי הקבלה כאשר עשה במקומות רבות (ובזה החלו להודות חכמינו האחרונים) וכן מהראיות יורו כדברינו, הוא היות הדבר נמסר לכהני ה' להורות לבני יש' ענין האיסור וההתר כמ"ש להורות ביום הטמא וביום הטהור בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, הרי שכלל עניני איסור אכילה בכלל הטומאות והטהורות נדה וזיבה וטומאת מת וכיוצא שלא נצטוו בכל דקדוקיהן לשמירת בריאות הגוף בלי ספק — ועוד מהראיות הגדולות אצלי אותה שמצינו בספרי הקדמונים מעם ועם, שגם הם צוו על איזה מאכלות והזהירו להשמר מאיזה מהן ונתנו במצותן זו טעם כטעם חכמי האמת, והוא שיש בסגולת קצת מאכלים להועיל לנפש ובאחרים להזיקה, והפלא שבאו דבריהם מדוקדקים דקדוק עצום ע"פי המוסכם אצל המקובלים, והוא שסגולת המאכלים להרע או להיטיב אינו, לא בגוף עצמו — ולא בנשמה השכלית, רק בנפש שהוא הכח המחבר וממצע בין שניהם, וראה בזה דברים יקרים בביאור Jerocle על זמירות פיטאגורא בספר Dupuis origine des Cultes 4.519. ולקורא אומר הלנו אתה אם לצרינו, אם לנו אתה ונאמנו אצליך דברי המקובלים שוב לא תוכל להסתפק בזה ואם לצרינו כיצד תוכל לשער שמצות שוות שווי גמור במצות ה' לישראל, וכמנהגי האומות שזכרנו לא יהיו ג"כ שוים ודומים זה לזה בטעמם ובתכליתם? — וראה פליאה זו נשגבה שבעוד שהחכמים המתיהדים באומתינו ורוח הקראות רוחף עליהם לא יאבו שמוע שאיסורי מאכלות איסורי קדושה ופרישות הם, כדברי התו' והקבלה האלהית פה אחד, לדבר הזה עצמו יודו ויענו אמן המתפלספים באומתינו שקראו דרור מכל מין דת אלהית ויש בזה טעם נכבד ויקר ראוי להעיר עליו, והוא שהראשונים להיות מקבלים עליהם לכל הפחות עול התורה שבכתב ותורת מן השמים, לא ירצו ליחס לנותן התורה דעת שלא יתיישב על לבם לבעבור לא יעמיסו על עצמם דעות לא אמון בם-ובזה באו לכלל טעות לשער דברי נותן התורה ע"פי מדתם ושיעור שכלם באמת איש ואיש --- ולא יאמינו מה שיראו בה, אבל יראו בה מה שיאמינו — על כן אין לסמוך עליהם, לא כן המתפלספים אשר דבר אין להם לא עם תו' מן השמים ולא עם חכמת האמת — להם ראוי לשמוע כי את אשר יראו אחר חקירתם בכוונת נותן התורה יגידו לא יכחדו יהיה מה שיהיה ותפוס כלל זה בידיך גם בענין המאכלות גם בכל דבר כיוצא בו, והנה בענין המאכלות כמקרה זה קרה לנו שבעוד החכמים המתקראים מפקפקים בטעם המקובלים (והוא היוצא מפשטי המקראות ג"כ) מצינו חכם גדול מתפלסף ידבר נכבדות כדברי חכמי האמת כי האמת ילחצנו ואין לפניו משוא פנים והוא החכם מונק בספרו Palestine.166. שמע נא דבריו ועדותי היקרה וז"ל האמנם מצאנו מצות אחרות שלא יבוארו ע"פי הטעם הלזה (היינו שמירת הבריאות) ובהם נבדל משה רבינו משאר מחוקקים — והנה אם לא היה תכליתו רק התמדת הבריאות לא היה נמנע מלהזהיר ג"כ באכילת הצמחים ולהבדיל גם בהם בין טוב לרע ועינינו רואות שלא שם כל מעיניו רק באכילת הב"ח על כן לא ימלט שלתכלית קדושה וטהרה ישקיפו מצותיו אלה וכן ביאר כוונתו הוא בעצמו (בכתובים שזכרנו) — ועוד הוסיף בטוב טעם ודעת-ולדעתי הראיה שהביא מהצמחים ראיה גדולה היא ואין להפוך אותה כקשת רמיה נגדנו לומר ואיך לא מצא טעם להזהיר משום קדושה או טומאה גם במיני הצמחים, כי התשובה גלויה ומפורסמת והיא שמעולם לא שמענו שהקדמונים בין גוים בין יהודים ייחסו טמאה או טהורה כ"א לבעלי חיים אשר נשמה באפם וזה כי לא יאמינו שימצא הבדל רק במעלות העליונות במדרגת הנבראים משא"כ בדומם וצומח כי אין ביניהם הכר והבדל בין טוב לרע — אם לא מעט מזער ובשיעור אינו ראוי להזכיר כמו האזוב ועץ הארז שנבדלו לטובה לטהר על ידם המצורעים וטמאי מתים, וכן כלאי זרעים, וכלאי הכרם, וערלה, מצות מועטות כנגד רובי אזהרות המאכלים המחוייבים והאסורים והמותרים, וכמו שהחיים הגופניים לא יראו החושה אל העין בדומם ובצומח כ"א ברמז וגלוי מועט כן החיים הרוחניים לא יוכרו בהם כ"א בקפיצות ובדלוג ודרך העברה.