1והצילו העדה. תניא, ר׳ עקיבא אומר, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש כולם נעשו עדים ואין עד נעשה דיין, דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, וכיון דחזיוהו דקטל נפשא תו לא מצי חזי ליה זכותא נבעיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' י"ב אות ט"ז. ודע דלכאורה צ"ע מה איכפת לן אם לא חזו ליה זכותא, שהרי גם בכהאי גונא יתקיים והצילו העדה בזה גופא שאם יראו כולם לחובה יפטרו אותו כלל, כמו דקיי"ל בסנהדרין י"ז א' סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו. ואמנם לפי דעת הרמ"ה דהפי' פוטרין אותו הורגין אותו מיד, ניחא שאם יראו כולם לחובה יהרגו אותו מיד, וגם י"ל דבעינן שתתקיים והצילו העדה בהמשך מו"מ הדין, ודעת הרמ"ה המחודשה מאוד בארנו בארוכה בפ' משפטים בפסוק אחרי רבים להטות.
.
(ר"ה כ"ו א׳)
2והצילו העדה וגו׳. בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט נגר"ל תחלת משפטן של רוצחים היה שכולם נסים אל ערי מקלט, וכדמפרש. ורש"י בפ' זה מביא לענין זה דרשה מספרי פ' שופטים ולא ידעתי למה הביא ממרחק בעוד שבספרי כאן במקומו מבואר דרשה ומקור לזה, וכן בסוגיא דגמרא כאן במקומו, והשיבו אותו העדה, מכאן אתה דן להורג נפש בין בשוגג בין במזיד הכל מקדימין לערי מקלט, והיינו הדרשה שלפנינו, וי"ל.
וב"ד שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחייב מיתה הרגוהו ומי שלא נתחייב פטרוהו, שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, ומי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו נדונמצא שלש חלוקות בדבר, מי שנתחייב מיתה הרגוהו, ומי שנפטר בדין פטרוהו, ומי שנתחייב גלות השיבוהו לערי מקלט. ולפי"ז יש לפרש כונת הלשונות ושפטו העדה כלומר למי שנתחייב מיתה, דהיינו מי שהוא נשפט, והצילו העדה – למי שזכה בדין ונפטר דהיינו שניצל מחומר הדין, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו – למי שנתחייב גלות, ולכן כתיב שלש פעמים העדה מפני ענינים שונים שבכל אחד מהלשונות, ודו"ק.
.
(מכות ט׳ ב׳, י׳ ב׳)
3אשר נס שמה. הגולה אינו יוצא משם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, שנאמר אשר נס שמה, שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו נהדבמת כשכבר נגמר דינו מוליכין עצמותיו לשם לקוברן עד אחר שימות כהן גדול, וקצת צ"ע איפה מרומז בדרשה זו שאינו יוצא גם לשעה כגון להעיד עדות ולשוב, דאימא הכונה שם תהא דירתו, העיקרית והקבועית שאסור לו לעקור דירתו לחלוטין אבל לא לשעה ולצורך.
ונראה דכיון דעיקר הטעם דאינו יוצא הוא כדי שלא יביא עצמו לידי סכנה ע"י גואל הדם שלא יהרגנו לכשימצאנו חוץ לערי מקלט, כפי שיתבאר בסמוך דכשיצא במזיד מותר לגואל הדם להרגו, לכן אין נ"מ אם יצא יציאת קבע או ארעית, כיון דאפשר לו לבא ע"י זה לסכנה, ואע"פ שיציאה כזו היא ברשות, ואין בזה היתר לגואל הדם להרגו, אע"פ כן אפשר שלא ידע גואל הדם תכלית יציאתו או מחומו וכעסו לא יעצור כח מלפגוע בו, ואיך שהוא כיון דאפשר לו לבא עי"ז לסכנה, לכן אסור לצאת בכל אופן שהוא.
וע"פ זה יתיישב מה שהקשו איזו אחרונים למה באמת אינו יוצא לקיום מ"ע חמורה, ולמה לא תדחה מ"ע חמורה כעשיית פסח ומילה את העשה דוישב בה עד מות הכהן הגדול [ועיין בס' תפ"י], ולפי מש"כ פשוט הדבר דכיון דאיסור היציאה הוא שלא יביא עצמו לידי סכנה, לכן אינו מחויב להביא עצמו לידי סכנה כדי לקיים מ"ע, ודו"ק.
וטעם הדרשה שם תהא דירתו שם תהא מיתתו, ר"ל שחייו ומיתתו יהיו תכופים זל"ז שם, והיינו שבכל זמן חייו עד שעת מיתתו יהיה שם בלי הפסק יציאה.
.
(שם י"א ב׳)
4עד מות. תניא, ההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה, שנאמר וישב בה עד מות הכהן הגדול נוועיין באור לזה בפירש"י בפ' זה.
.
(ירושלמי יומא פ"ז ה"ג)
5הכהן הגדל. וכתיב (פ׳ כ"ח) כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, ואחרי מות הכהן הגדול ישוב, ללמד שאחד משוח בשמן המשחה ואחד מרובה בגדים ואחד כהן שעבר ממשיחתו מחזירין את הרוצח במיתתן נזמדייק יתור לשון הגדול בשתי פעמים האחרונות, דדי היה לכתוב הכהן הכהן, והיינו יודעים דמוסב על הכה"ג שזכר מקודם, אלא בא לרמז עוד שני מיני כהנים גדולים, כדמפרש, וענין כהן מרובה בגדים הוא דלאחר שנגנז שמן המשחה [עיין סוטה ט' א'] התחנך הכה"ג בלבישת שמונה בגדים, ונקרא מרובה בגדים על שם שהוא מרובה בארבעה בגדים על בגדי כהן הדיוט, וע"ל בפ' תצוה ובפ' צו.
ודעת ר' יהודה בסוגיא דגם כהן משוח מלחמה מחזיר, ויליף כן מדכתיב בפ' ל"ב לשבת בארץ עד מות הכהן ורבנן לא ס"ל כן, דמדלא כתיב שם הכהן הגדול חד מהקודמים הוא, וקיי"ל כרבנן. ונראה דמה שראו רבנן לרבות מרובה בגדים ומשוח שעבר ולמעט משוח מלחמה ולא להיפך הוא ע"פ מ"ש ביומא ע"ג א' דקדושת משוח מלחמה בכלל פחותה מקדושת כהנים גדולים, יעו"ש.
.
(מכות י"א א׳)
6אשר משח אותו. מת כה"ג עד שלא נגמר דינו ומינו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, דאמר קרא וישב בה עד מות הכהן אשר משח אותו, וכי הוא מושחו, אלא זה שנמשח בימיו נחאבל אם משנגמר דינו מת שוב אינו גולה כלל, ומפרש בגמרא ק"ו, ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה, ופריך ודילמא האי דגלה איכפר ליה האי דלא גלה לא, ומשני מידי גלות מכפרת מיתת כהן מכפרת, ולכאורה עדיין קשה אימא מיתת כהן מכפרת רק על זה שגלה. וי"ל משום דכיון שנגמר דינו הרי זה עומד לגלות וכל העומד לגלות כגולה דמי כדאמרינן סברא כיוצא בזו בכ"מ בש"ס.
.
(שם שם ב׳)