והאיש משה ענו מאד. אמר רבי יוחנן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור עשיר חנם ועניו, וכולן ממשה, עניו – דכתיב והאיש משה עניו מאד בוכן מביא ראיות מפסוקים שונים על יתר המעלות דחשיב בזה. ואמנם פשוט הדבר, דהא דאין הקב"ה משרה שכינתו רק על בעל מעלות אלו הוא רק השראה בקביעות, אבל לפרקים בודאי שקובע גם על אנשים שאינם כלולי כל מדות אלה, וראיה לזה שהרי בזמן הבית היו כמה נביאים שלא היו במדרגות אלה המעלות, וגם במשה גופיה מצינו ששרתה עליו שכינה קודם שהיה בו מעלת העשירות, שהרי כנודע נתעשר מפסולת של לוחות [ע' פ' תשא בפ' פסל לך], והנבואה חלה עליו עודו במצרים, אלא ודאי כמש"כ, ובזה סרו פליאות מהר"י אלבו ושארי מפרשים על זה המאמר, ואין להאריך. –
אמנם בכלל לא נתבאר לי מאי זכות היא לאלה המעלות, גבורה, עושר, וחכמה, שעבורם ישרה ה' שכינתו, ובשלמא מדת הענוה בודאי מעלה גדולה היא וחביבה לפני המקום וכמש"כ אני את דכא ושפל רוח וכו', וכן מצינו בסגולת התורה שנדבקת רק למי שדעתו שפלה, ע' תענית ז' א' וכ"א בסוטה ה' א' אני את דכא ושפל רוח וכו', יעו"ש. אבל זולת מדה זו במה נחשבו הם לעומת גדולת של הקב"ה שיכבדם כ"כ עד להשרות שכינתו עליהם, ובשבת צ"ב א' חשיב עוד במספר מעלות אלו מי שהוא בעל קומה ויליף ג"כ ממשה, וגם זה מוסיף פלא, במה זכתה מדה זו להשראת השכינה.
ולכן נראה לי דכל אלה המעלות יחד שוים הם בעיקרם ויסודם אל מעלת הענוה, והבאור הוא, כי מעלות אלו מגבילים ערך הענוה, יען שאינו דומה ענוה של איש חלש ואביון ואינו מלומד, לענוה של איש גבור ועשיר וחכם וגם בעל קומה, יען כי בעוד שלהראשון ענוותו באה לו בטבע מסבת שפלותו ורוחו הכהה, הנה להשני מעלות נפשו וכשרונותיו גורמות לעורר בו רוח גאוה ולפסוע על ראשי אנשים פחותים ממנו, ואם איש כזה הוא עניו אמתי אז מדת ענוותו באמת מעלה גדולה היא מאין כמוה, וזהו דאשמעינו שאע"פ שהיה משה גבור ועשיר וחכם ובעל קומה אפ"ה היה עניו מכל האדם, ואשמעינן דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם, ועל כל אלה הוא עניו, ודו"ק. .
(נדרים ל"ח א׳)
אמנם בכלל לא נתבאר לי מאי זכות היא לאלה המעלות, גבורה, עושר, וחכמה, שעבורם ישרה ה' שכינתו, ובשלמא מדת הענוה בודאי מעלה גדולה היא וחביבה לפני המקום וכמש"כ אני את דכא ושפל רוח וכו', וכן מצינו בסגולת התורה שנדבקת רק למי שדעתו שפלה, ע' תענית ז' א' וכ"א בסוטה ה' א' אני את דכא ושפל רוח וכו', יעו"ש. אבל זולת מדה זו במה נחשבו הם לעומת גדולת של הקב"ה שיכבדם כ"כ עד להשרות שכינתו עליהם, ובשבת צ"ב א' חשיב עוד במספר מעלות אלו מי שהוא בעל קומה ויליף ג"כ ממשה, וגם זה מוסיף פלא, במה זכתה מדה זו להשראת השכינה.
ולכן נראה לי דכל אלה המעלות יחד שוים הם בעיקרם ויסודם אל מעלת הענוה, והבאור הוא, כי מעלות אלו מגבילים ערך הענוה, יען שאינו דומה ענוה של איש חלש ואביון ואינו מלומד, לענוה של איש גבור ועשיר וחכם וגם בעל קומה, יען כי בעוד שלהראשון ענוותו באה לו בטבע מסבת שפלותו ורוחו הכהה, הנה להשני מעלות נפשו וכשרונותיו גורמות לעורר בו רוח גאוה ולפסוע על ראשי אנשים פחותים ממנו, ואם איש כזה הוא עניו אמתי אז מדת ענוותו באמת מעלה גדולה היא מאין כמוה, וזהו דאשמעינו שאע"פ שהיה משה גבור ועשיר וחכם ובעל קומה אפ"ה היה עניו מכל האדם, ואשמעינן דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם, ועל כל אלה הוא עניו, ודו"ק. .
(נדרים ל"ח א׳)