וימל אברהם. האב חייב בבנו למולו, דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים גוהציוי הוא כנראה הפסוק דפ' לך, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, וכנראה אל זה כיון רש"י בשבת קל"ב ב' בזה"ל, והא דאביו מצוה עליו למול נפקא לן מהמול לכם כל זכר, עכ"ל, ומצויין לקדושין כ"ט א', היא הסוגיא מדרשא שלפנינו, ובאמת לא נמצא כאן רמז לפסוק זה רק ע"פ הבאור שכתבנו, דזה כלול בלשון כאשר צוה אותו אלהים, ודו"ק. אשכחן מיד, לדורות מנלן דואע"פ דכתיב (ס"פ לך) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, אך משם אין הכרח שהחיוב על האב, דאפשר על הב"ד ועל כל איש מישראל מדין ערבות. , תנא דבי רבי ישמעאל, כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות הומביא ראי' לזירוז מדכתיב בפ' ואתחנן צו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ולדורות – דכתיב (פ' שלח) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדרותיכם, ולכן מכיון דכתיב כאן כאשר צוה אותו אלהים, הרי צוהו גם לדורות. ונראה דאין הפי' דבכלל הפעל צו מורה על לדורות, שהרי מצינו פעמים רבות מאד שהוא מורה על פקודה לשעתה, כמו ויצו יוסף לאשר על ביתו הבא את האנשים, ויצו פרעה לכל עבדיו, וכהנה עצמו מספר, אלא הפי' דהפעל צו דכתיב בהקב"ה בחקים ומשפטים הם מצות לדורות.
וטעם הדבר שמשונה צואת הקב"ה מצואת בשר ודם לענין זה, נראה פשוט, משום שבו"ד אין כחו לצוות לדורות, מכיון שאיננו נצחי, משא"כ הקב"ה שהוא חי וקים לעד, לכן פקודתו עומדת לעד. –
אך צ"ע לכאורה שמביא ראי' לסתור, שהרי בצו שביהושע שמביא בזה כתיב גבי' וחזקהו ואמצהו ובצו שבפ' שלח כתיב אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, משמע דאי לאו דכתיב הני הוספת דברים לא הי' די בפעל צו לחוד להורות על זירוז ועל דורות, וא"כ איך מביא מהם ראי' על צו סתם.
ונראה דכונת הגמרא לדרוש כן בדרך גז"ש כמו כתיב הכא צוה וכתיב התם צוה, מה התם זירוז מיד ולדורות, דכן כתיב שם מפורש, אף הכא מיד ולדורות, והכונה היא, דפעם אחת גילה הכתוב ענינו של פעל צו בדינים וחוקות התורה, ומורים כן על שארי מקומות. –
ודע שכתבו הפוסקים דענין הזירוז במילה אינו מגוף ועיקר הדין, אלא רק הידור מצוה, שמחבבין את המצות, והיא מצות זריזין, וכמ"ש כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימין למצות, וצ"ע דהכא דריש כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד, מבואר שהזירוז במילה היא מצוה דאורייתא מעיקר הדין, ואפשר לחלק בין גדרי הזריזות, היינו בין זריזות מעשה המצוה ובין הזריזות בזמן, וצ"ע. (קדושין כ"ט א') כאשר צוה אותו. האשה אינה מחויבת למול את בנה, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה ווהקשו התוס' למה לי קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא היא דאינו נמול אלא ביום, וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ותרצו דאתיא כמ"ד ביבמות ע"ב א' דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, עכ"ד, ולכאורה צ"ע, דהא אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, ואולי כונתם דרוצה הגמרא למילף אף למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, אבל למ"ד דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום באמת אין צריך למילף מאותו, אלא בלא"ה ידעינן פטורה ככל מ"ע שהז"ג.
ובזה י"ל טעם על מה שהשמיטו הפוסקים מפורש פטור דנשים, אע"פ דהגמרא מביא דרשא מיוחדת לזה, יען כי אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה נוהגת רק ביום, א"כ ממילא פטור זה נכלל בכל הפטורים ממ"ע שהז"ג וכמש"כ התוס', וזה דבר ידוע וא"צ להפוסקים להשמיענו. –
ודע דלכאורה צ"ע למה לא יליף הגמרא פטור דאשה מלמול את בנה מפסוק המול ימל (פ' לך) דדרשינן ביה לענין עובדי כוכבים וישראל ערל שאין מוהלין מטעם דכל מי שהוא נמול ימול, וכן דרשינן כהאי גונא בענין אחר לענין פסול אשה לכתוב תפלין מדכתיב וקשרתם וכתבתם, כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וי"ל ע"פ מש"כ תוס' בברכות כ' ב' שאשה אומרת בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו, יען דכיון דלא שייכא בה מילה לא שייך להוציאה מכלל לשון זה, וכן אמרו כה"ג בע"ז כ"ז א' לענין הכשר אשה למול משום דכיון כמאן דמהילא דמיא אין לדרוש בה כל שהוא נמול ימול, וכן נאמר גם כאן לענין פטור אשה מלמול את בנה דלא שייך למעט מהמול ימול כיון דאינה שייכא במילה. .
(שם שם)
וטעם הדבר שמשונה צואת הקב"ה מצואת בשר ודם לענין זה, נראה פשוט, משום שבו"ד אין כחו לצוות לדורות, מכיון שאיננו נצחי, משא"כ הקב"ה שהוא חי וקים לעד, לכן פקודתו עומדת לעד. –
אך צ"ע לכאורה שמביא ראי' לסתור, שהרי בצו שביהושע שמביא בזה כתיב גבי' וחזקהו ואמצהו ובצו שבפ' שלח כתיב אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, משמע דאי לאו דכתיב הני הוספת דברים לא הי' די בפעל צו לחוד להורות על זירוז ועל דורות, וא"כ איך מביא מהם ראי' על צו סתם.
ונראה דכונת הגמרא לדרוש כן בדרך גז"ש כמו כתיב הכא צוה וכתיב התם צוה, מה התם זירוז מיד ולדורות, דכן כתיב שם מפורש, אף הכא מיד ולדורות, והכונה היא, דפעם אחת גילה הכתוב ענינו של פעל צו בדינים וחוקות התורה, ומורים כן על שארי מקומות. –
ודע שכתבו הפוסקים דענין הזירוז במילה אינו מגוף ועיקר הדין, אלא רק הידור מצוה, שמחבבין את המצות, והיא מצות זריזין, וכמ"ש כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימין למצות, וצ"ע דהכא דריש כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד, מבואר שהזירוז במילה היא מצוה דאורייתא מעיקר הדין, ואפשר לחלק בין גדרי הזריזות, היינו בין זריזות מעשה המצוה ובין הזריזות בזמן, וצ"ע. (קדושין כ"ט א') כאשר צוה אותו. האשה אינה מחויבת למול את בנה, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים, אותו ולא אותה ווהקשו התוס' למה לי קרא תיפוק לי' דמ"ע שהזמן גרמא היא דאינו נמול אלא ביום, וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, ותרצו דאתיא כמ"ד ביבמות ע"ב א' דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה, עכ"ד, ולכאורה צ"ע, דהא אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום, ואולי כונתם דרוצה הגמרא למילף אף למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, אבל למ"ד דגם מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום באמת אין צריך למילף מאותו, אלא בלא"ה ידעינן פטורה ככל מ"ע שהז"ג.
ובזה י"ל טעם על מה שהשמיטו הפוסקים מפורש פטור דנשים, אע"פ דהגמרא מביא דרשא מיוחדת לזה, יען כי אנן קיי"ל דגם מילה שלא בזמנה נוהגת רק ביום, א"כ ממילא פטור זה נכלל בכל הפטורים ממ"ע שהז"ג וכמש"כ התוס', וזה דבר ידוע וא"צ להפוסקים להשמיענו. –
ודע דלכאורה צ"ע למה לא יליף הגמרא פטור דאשה מלמול את בנה מפסוק המול ימל (פ' לך) דדרשינן ביה לענין עובדי כוכבים וישראל ערל שאין מוהלין מטעם דכל מי שהוא נמול ימול, וכן דרשינן כהאי גונא בענין אחר לענין פסול אשה לכתוב תפלין מדכתיב וקשרתם וכתבתם, כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וי"ל ע"פ מש"כ תוס' בברכות כ' ב' שאשה אומרת בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרנו, יען דכיון דלא שייכא בה מילה לא שייך להוציאה מכלל לשון זה, וכן אמרו כה"ג בע"ז כ"ז א' לענין הכשר אשה למול משום דכיון כמאן דמהילא דמיא אין לדרוש בה כל שהוא נמול ימול, וכן נאמר גם כאן לענין פטור אשה מלמול את בנה דלא שייך למעט מהמול ימול כיון דאינה שייכא במילה. .
(שם שם)