מינקת מן העבריות. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירוהו על כל המצריות לינק ולא ינק, אמר הקב"ה, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, והיינו דכתיב (ישעיהו כ״ח:ט׳) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, למי יורה דעה למי יבין שמועה – לגמולי מחלב לעתיקי משדים לבר"ל למי הורה הקב"ה דעה ולמי הבין שמועה, למי שגמל והעתיק עצמו מחלב של שדים טמאים. ומכאן ראיה לשיטת הפוסקים דמדינא מותר להניק מן הכנענית והמצרית כפשטות לשון המשנה בע"ז כ"ו א' כנענית מניקה את בן ישראל, ולא כאלה הפוסקים דס"ל דהמשנה איירי רק במקום סכנה, מדאמר כאן פה שעתיד לדבר עם השכינה וכו', משמע דהוא רק מעלה בעלמא, וכ"מ במ"ר כאן, וז"ל, וכי אסור היה למשה לינק מחלב עובדת אלילים, ולא כן תנינן אבל עובדת אלילים מניקה את בן ישראל, אלא פה שעתיד לדבר עם השכינה וכו', וכ"מ מלשון הפסוק בישעיה מ"ט ישרותיהם מיניקותיך וזה הבטחה לעתיד, ובודאי דבר היתר מבטיח. –
וכתב הרמ"א ביו"ד סי' פ"א ס"ז דאע"פ דמדינא מותר להניק מן המצרית מ"מ אם אפשר להניק מן הישראלית אינו נכון להניק מן המצרית, מפני שטבען של ישראל נוח יותר משום דרגילים במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, והיונקים מהם מגדלים טבע כיוצא בהם, ומוסיף עיד הרמ"א, וז"ל, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, עכ"ל, והלשון אפילו ישראלית אינו מבואר כלל, והרגישו בזה הט"ז והש"ך, וכתבו, דהכונה אפילו היכא דהיא חולה וצריכה לאכול דברים אסורים לא יניק אז תינוק ממנה, ואין זה מבואר כלל בדברי הרמ"א שסתם דבריו, ולא יתכן שיהיה עיקר כזה חסר.
אבל האמת הוא דקצת ט"ס יש בדברי הרמ"א, כי ממקום שמשם העתיק הרמ"א את דבריו, והוא הג"א פ"ב דע"ז סי' ו', מבואר מפורש שצ"ל כאן אפילו כותית, ור"ל דבמקום שהתינוק יונק מן העובדת כוכבים יזהרו שלא תאכל אז דברים טמאים, וכ"מ בתו"ח כלל ס"ה, והענין וגם הלשון מבואר ומבורר מאד.
ודע דבכתובות ס' א' איתא מחלוקת החכמים בזמן הכרת הולד את מיניקתו [ונ"מ להחליף ממינקת למינקת אחרת, דאז כאשר מכיר את מיניקתו אינו רוצה שוב לינק מאחרת], ואמרו שם שיעורים שונים, והגדול שבהם – שלשה חדשים, ועוד דעת חכמים שם שאין לדבר שיעור אלא כל זמן שמכיר, ומכל הפוסקים אך הרמב"ם לבדו פסק כמ"ד שאין שיעור לדבר, והקשו עליו מסוגיית הגמרא שם.
והנה מאגדה זו שלפנינו ראיה מכרחת לדעתו, משום דאם קיי"ל כמ"ד יש שיעור לזה, והזמן היותר גדול הוא ג' חדשים, וא"כ הכא דכתיב מקודם ותצפנהו שלשה ירחים, וא"כ כבר היה מכיר את אמו, וא"כ מאי ראיה דהא שלא ינק מן המצריות משום פה שעתיד לדבר עם השכינה, ודלמא משום דכבר הי' מכיר את אמו [ואין לומר דכיון דהצפינתו לא היה רואה אותה היטב ולא הכירה, דהא קיי"ל בסוגיא שם דאפילו סומא מכיר בטעם ובריח] אלא ודאי דאין שיעור לדבר ושוב אפשר לומר שלא היה מכירה עוד ומה שלא ינק הוא משום פה שעתיד לדבר עם השכינה, ואמנם עדיין צ"ע קצת דהא עכ"פ אין ראיה מכרחת דמשום זה לא ינק דאפשר דהכירה, וי"ל. .
(סוטה י"ב ב׳)
וכתב הרמ"א ביו"ד סי' פ"א ס"ז דאע"פ דמדינא מותר להניק מן המצרית מ"מ אם אפשר להניק מן הישראלית אינו נכון להניק מן המצרית, מפני שטבען של ישראל נוח יותר משום דרגילים במצות והם רחמנים וביישנים בטבע, והיונקים מהם מגדלים טבע כיוצא בהם, ומוסיף עיד הרמ"א, וז"ל, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, עכ"ל, והלשון אפילו ישראלית אינו מבואר כלל, והרגישו בזה הט"ז והש"ך, וכתבו, דהכונה אפילו היכא דהיא חולה וצריכה לאכול דברים אסורים לא יניק אז תינוק ממנה, ואין זה מבואר כלל בדברי הרמ"א שסתם דבריו, ולא יתכן שיהיה עיקר כזה חסר.
אבל האמת הוא דקצת ט"ס יש בדברי הרמ"א, כי ממקום שמשם העתיק הרמ"א את דבריו, והוא הג"א פ"ב דע"ז סי' ו', מבואר מפורש שצ"ל כאן אפילו כותית, ור"ל דבמקום שהתינוק יונק מן העובדת כוכבים יזהרו שלא תאכל אז דברים טמאים, וכ"מ בתו"ח כלל ס"ה, והענין וגם הלשון מבואר ומבורר מאד.
ודע דבכתובות ס' א' איתא מחלוקת החכמים בזמן הכרת הולד את מיניקתו [ונ"מ להחליף ממינקת למינקת אחרת, דאז כאשר מכיר את מיניקתו אינו רוצה שוב לינק מאחרת], ואמרו שם שיעורים שונים, והגדול שבהם – שלשה חדשים, ועוד דעת חכמים שם שאין לדבר שיעור אלא כל זמן שמכיר, ומכל הפוסקים אך הרמב"ם לבדו פסק כמ"ד שאין שיעור לדבר, והקשו עליו מסוגיית הגמרא שם.
והנה מאגדה זו שלפנינו ראיה מכרחת לדעתו, משום דאם קיי"ל כמ"ד יש שיעור לזה, והזמן היותר גדול הוא ג' חדשים, וא"כ הכא דכתיב מקודם ותצפנהו שלשה ירחים, וא"כ כבר היה מכיר את אמו, וא"כ מאי ראיה דהא שלא ינק מן המצריות משום פה שעתיד לדבר עם השכינה, ודלמא משום דכבר הי' מכיר את אמו [ואין לומר דכיון דהצפינתו לא היה רואה אותה היטב ולא הכירה, דהא קיי"ל בסוגיא שם דאפילו סומא מכיר בטעם ובריח] אלא ודאי דאין שיעור לדבר ושוב אפשר לומר שלא היה מכירה עוד ומה שלא ינק הוא משום פה שעתיד לדבר עם השכינה, ואמנם עדיין צ"ע קצת דהא עכ"פ אין ראיה מכרחת דמשום זה לא ינק דאפשר דהכירה, וי"ל. .
(סוטה י"ב ב׳)