בשנת היובל וגו'. תניא, א"ר יוסי בר חנינא, בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית עגכונתו על המסחר בפירות שביעית כדמפרש, וקרי לזה אבק שביעית, מפני שאין זה עיקר איסור שביעית, דעיקר איסור שביעית הוא בעבודת הארץ כמש"כ לא תזרע לא תזמור, וענין המסחר אין עיקר האיסור תלוי בו והוא רק לאו הבא מכלל עשה לאכלה ולא לסחורה, כמש"כ לעיל בפסוק ו', ולכן קרי לזה אבק שביעית, כמו אבק רבית, אבק לשה"ר, כלומר שאינו עיקר רבית ולה"ר, כידוע. ומה שנענש הרבה על איסור קל זה, עיין מה שכתבתי בסמוך אות ע"ו.
, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד עדדריש ע"ד דרש אגדי, וכי תמכרו ממכר, אם תמכרו ותקנו מה שאסרתי לכם, סופך למכור ממכריך וכל כלי ביתך, וכן הפירוש בסמוך.
, לא הרגיש – לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר (פ' כ"ה) כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו עד שמוכר את ביתו שנאמר (פ' כ"ט) ואיש כי ימכור בית מושב, לא באת לידו עד שמוכר את בתו עהר"ל אם לא הרגיש במכירת מטלטלין ושדה שוב לא ירגיש עד שיענש במכירת ביתו ובתו והלואה ברבית ומכירת עצמו כדמפרש, והטעם הוא, משום דאחרי דעבר ושנה לסחור בפירות שביעית גם אחרי מכירת שדהו נעשה לו כהיתר, וכמו שאמרו חז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה נעשה לו כהיתר וקשה לו להפרד ממנה עד שיענש בעונשים רבים, ועיין בחא"ג שפי' בענין אחר.
ומפרש בגמרא דאע"פ דבתו לא כתיבא בהאי ענינא, הא קמ"ל דנזבין איניש ברתי' לאמה ולא ניזיף ברביתא, מאי טעמא ברתי' מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא, ופירש"י בערכין ל' ב' שהפי' הוא שבתו יכולה לגרע פדיונה ולצאת באמצע הזמן, עכ"ל. ולדעתי קשה לפי"ז הלשון והא מוספא ואזלא, שאין זה ההיפך מן מגרעא ונפקא.
אבל לו"ד אפשר לפרש פשוט בתו מגרעא ונפקא, דזמן עבודתה הולך ופוחת מאליו, משא"כ רבית כל מה שנתוסף הזמן נתוסף סכום הרבית. , שנאמר (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנאמר (פ' ל"ה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא באת לידו עד שמוכר את עצמו שנאמר (פ' ל"ט) וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר, שנאמר לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר (פ' מ"ז) לגר תושב, משפחת גר (שם) זה נכרי, כשהוא אומר (שם) או לעקר – זה הנמכר לעבודה זרה עצמה עור"ל שנעשה משרת לעבודת כוכבים לחטוב עצים ולשאוב מים, ונקרא עקר על שם סופו, שסופו לעקור את עצמו כולו מדתו.
ועיין מש"כ לעיל אות ע"ג דלכן קרי לזה אבק שביעית משום דאיסור קל הוא, יעו"ש. והנה לפי"ז צריך טעם למה באמת נענש על איסור קל זה בעונשים רבים וקשים יותר מעל איסור אחר חמור, וגם מה טעם ושייכות עונשים אלו לעבירת איסור זה. ואפשר לומר ע"פ מ"ש בסנהדרין ל"ט א' מאי טעמא דשביעתא, אמר הקב"ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא, יעו"ש. וכעין זה איתא בתו"כ לקמן פ' כ"ג, כי לי הארץ, אמר הקב"ה, אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, עכ"ל. ולפי"ז זה שאינו זהיר באיסור שביעית הוי כמי שאינו מודה בשייכות ושיעבוד הארץ להקב"ה ואומר כחי ועוצם ידי וכו', וזו היא כפירה מגונה בעיקר, ולכן נענש בעונשין כאלו חמורים על העדר עוז ואומץ האדם לבדו מבלי עזר מהקב"ה. .
(קדושין כ' א')
ומפרש בגמרא דאע"פ דבתו לא כתיבא בהאי ענינא, הא קמ"ל דנזבין איניש ברתי' לאמה ולא ניזיף ברביתא, מאי טעמא ברתי' מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא, ופירש"י בערכין ל' ב' שהפי' הוא שבתו יכולה לגרע פדיונה ולצאת באמצע הזמן, עכ"ל. ולדעתי קשה לפי"ז הלשון והא מוספא ואזלא, שאין זה ההיפך מן מגרעא ונפקא.
אבל לו"ד אפשר לפרש פשוט בתו מגרעא ונפקא, דזמן עבודתה הולך ופוחת מאליו, משא"כ רבית כל מה שנתוסף הזמן נתוסף סכום הרבית. , שנאמר (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנאמר (פ' ל"ה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא באת לידו עד שמוכר את עצמו שנאמר (פ' ל"ט) וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר, שנאמר לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר (פ' מ"ז) לגר תושב, משפחת גר (שם) זה נכרי, כשהוא אומר (שם) או לעקר – זה הנמכר לעבודה זרה עצמה עור"ל שנעשה משרת לעבודת כוכבים לחטוב עצים ולשאוב מים, ונקרא עקר על שם סופו, שסופו לעקור את עצמו כולו מדתו.
ועיין מש"כ לעיל אות ע"ג דלכן קרי לזה אבק שביעית משום דאיסור קל הוא, יעו"ש. והנה לפי"ז צריך טעם למה באמת נענש על איסור קל זה בעונשים רבים וקשים יותר מעל איסור אחר חמור, וגם מה טעם ושייכות עונשים אלו לעבירת איסור זה. ואפשר לומר ע"פ מ"ש בסנהדרין ל"ט א' מאי טעמא דשביעתא, אמר הקב"ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא, יעו"ש. וכעין זה איתא בתו"כ לקמן פ' כ"ג, כי לי הארץ, אמר הקב"ה, אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם, אל תעשו עצמכם עיקר, עכ"ל. ולפי"ז זה שאינו זהיר באיסור שביעית הוי כמי שאינו מודה בשייכות ושיעבוד הארץ להקב"ה ואומר כחי ועוצם ידי וכו', וזו היא כפירה מגונה בעיקר, ולכן נענש בעונשין כאלו חמורים על העדר עוז ואומץ האדם לבדו מבלי עזר מהקב"ה. .
(קדושין כ' א')