צו את בני ישראל. למה נאמר אר"ל מה מקום פרשה זו בכאן, ויותר היה נכון לכותבה בס' ויקרא בעניני קרבנות.
, לפי שאמר משה (כ"ז ט"ז) יפקוד ה׳ איש על העדה אשר יצא לפניהם, אמר לו הקב"ה למשה, עד שאתה מפקדני על בני פקוד בני עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר, לכך נאמר צו את בני ישראל וגו׳ בבס' התוה"מ פירש דרשה זו מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש שהיו העובדי כוכבים משתחוים ועובדים אותה פעמים ביום, בזריחתה ובשקיעתה, ועבודת הבקר היתה פונה למזרח ועבודת בין הערבים למערב, וצוה הקב"ה להקריב לפניו שני תמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית, היפך עבודת השמש. והנה אמרו חז"ל שאם היה נכנס משה לארץ היה מבטל יצר דעבודת כוכבים ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שביקש יפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג מלחמות ולא היה בכחו לבטל יצרא דעבודת כוכבים, לכן אמר הקב"ה למשה שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי נכר ולא יעבדו לשמש כאשר עובדים האומות, ולתכלית זו צוה פרשת התמיד להורות היפך עבודת השמש, כמבואר, וזה באור דרשה זו. וע"ע מש"כ בפ' בא בפ' משכו וקחו לכם ולקמן אות ז' ובפ' ג' אות י'.
[ספרי].
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 28 · פסקה 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
את קרבני וגו׳. והאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, לפיכך תקנו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמיד בירושלים וזה הוא מעמדות גכי כל ישראל בעלים לקרבן התמיד, וא"א שיהיו כולם עומדים ע"ג הקרבת תמידין פעמים בכל יום ואלו האנשי מעמד הוו שלוחי כל ישראל ובאי כחם.
אך אינו מבואר מניין הוא כן שהבעלים צריכין לעמוד אצל קרבנם, ועיין בסוטה ח' א' אין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו, ופירש"י וז"ל, מצוה שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו, עכ"ל. אך אינו מבואר טעם עמידה ושמירה זו, ואולי הוא מפני שצריך לסמוך, ולפי"ז ידויק לשונו שכתב מצוה ולא חובה, יען כי סמיכה גופא אינה אלא מצוה ולא חובה דבדיעבד אם לא סמך אינו מעכב, כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא.
ומה שכתב דנפקא לן בספרי מן תשמרו להקריב לי במועדו, צ"ע שלא הביא זה מגמרא דתענית שלפנינו. –
ודע דבקדושין מ"א שקיל וטרי הגמרא איפה מרומז בתורה ענין שליחות בכלל, יעו"ש. ולכאורה הוא דבר פלא שאינו מביא מכאן שאנשי המעמד היו שלוחי כל ישראל, וצ"ל משום דאין ראיה מוחלטת מכאן משום דהשלוחים עצמן ג"כ בכלל החיוב עם כל ישראל, והרי יש להם חלק בקרבן, ומגו דזכי לנפשייהו זכו נמי לחברייהו משא"כ בשליחות דעלמא, וכהאי גונא אמרו בגמרא שם לענין הלמוד משחיטת הפסח. וזולת זה י"ל דאין ללמוד מכאן, משום דלא יתכן שיהיו כל ישראל עומדין על שחיטת התמיד, ואין דנין אפשר משאי אפשר. .
(תענית כ"ו א')
אך אינו מבואר מניין הוא כן שהבעלים צריכין לעמוד אצל קרבנם, ועיין בסוטה ח' א' אין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו, ופירש"י וז"ל, מצוה שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו, עכ"ל. אך אינו מבואר טעם עמידה ושמירה זו, ואולי הוא מפני שצריך לסמוך, ולפי"ז ידויק לשונו שכתב מצוה ולא חובה, יען כי סמיכה גופא אינה אלא מצוה ולא חובה דבדיעבד אם לא סמך אינו מעכב, כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא.
ומה שכתב דנפקא לן בספרי מן תשמרו להקריב לי במועדו, צ"ע שלא הביא זה מגמרא דתענית שלפנינו. –
ודע דבקדושין מ"א שקיל וטרי הגמרא איפה מרומז בתורה ענין שליחות בכלל, יעו"ש. ולכאורה הוא דבר פלא שאינו מביא מכאן שאנשי המעמד היו שלוחי כל ישראל, וצ"ל משום דאין ראיה מוחלטת מכאן משום דהשלוחים עצמן ג"כ בכלל החיוב עם כל ישראל, והרי יש להם חלק בקרבן, ומגו דזכי לנפשייהו זכו נמי לחברייהו משא"כ בשליחות דעלמא, וכהאי גונא אמרו בגמרא שם לענין הלמוד משחיטת הפסח. וזולת זה י"ל דאין ללמוד מכאן, משום דלא יתכן שיהיו כל ישראל עומדין על שחיטת התמיד, ואין דנין אפשר משאי אפשר. .
(תענית כ"ו א')
תשמרו להקריב. תניא, בן בג בג אומר, מניין לתמיד שטעון ביקור ד׳ ימים קודם שחיטה, שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו ובפסח הוא אומר (פ' בא) והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש, מה להלן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה דוהתם בפסח היה הביקור ד' ימים, שהרי לקיחתו היתה בעשור לחודש. וענין הביקור הוא אם אין בו מום, ומה שאינו די ביום אחד הוא משום דיש מומים כאלה שאין נראין ונבדקין מהר, כמו תבלול עין וכדומה מהנחשבים בפ' אמור.
ועיין בטורי אבן למגילה ל' ב' שכתב שענין הביקור הוא רק למצוה ולא לעכוב. ותמיהני על זה ממ"ש בסוכה מ"ב א' השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וצריך להקריב תמיד אחר, ואם היה כשר בדיעבד הלא היה פטור בשבת וגם לא היה צריך אחר, אך כפי הנראה מדבריו דרך אחרת לו בפי' הגמ' הנ"ל, וצ"ע. .
(פסחים צ"ו א׳)
ועיין בטורי אבן למגילה ל' ב' שכתב שענין הביקור הוא רק למצוה ולא לעכוב. ותמיהני על זה ממ"ש בסוכה מ"ב א' השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וצריך להקריב תמיד אחר, ואם היה כשר בדיעבד הלא היה פטור בשבת וגם לא היה צריך אחר, אך כפי הנראה מדבריו דרך אחרת לו בפי' הגמ' הנ"ל, וצ"ע. .
(פסחים צ"ו א׳)
תשמרו להקריב. תניא. צדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, שהיו דורשים את הכבש אחד תעשה, ואהדרו להו רבנן את קרבני לחמי לאשי תשמרו – שיהיו כולם באים מתרומת הלשכה הנראה דלאו דוקא שרק מלשון זה נצחום, שהרי מאי אולמא הלשון תשמרו מלשון תעשה שנסמכו בו הצדוקים, אלא ר"ל שהם הכריעו דעתם ע"פ סברות אחרות, והלשון תשמרו שהביאו הוא רק לעומת זה שהוכיחו הצדוקים מלשון תעשה אמרו שאין מזה ראיה, שהרי כנגד זה כתיב תשמרו בלשון רבים, וקצת משמע כן גם מפירש"י שהנצוח היה ממקום אחר, שכן כתב על לשון הגמרא מאי אהדרו רבנן וז"ל מאי אהדרו רבנן כשנצחום, עכ"ל.
.
(מנחות ס"ה א׳)
(מנחות ס"ה א׳)
להקריב לי. אמר רב טוביה בר מתנה א"ר יאשיה, מניין למוקצה מן התורה ושהבהמה הנקצה לעבודת כוכבים פסולה לקרבן מן התורה.
שנאמר תשמרו להקריב לי, לי ולא לאדון אחר, ואיזהו אחר שמקריבין לו הוי אומר זה עבודת כוכבים זואע"פ דכבר נפקינן איסור מוקצה בין שאר הפסולין בר"פ ויקרא, בכ"ז נראה דאיצטריך לאשמעינן זה כאן בפרשת תמידין עפ"י המבואר באגדות דתכלית ומטרת התמידין בבקר ובערב היתה כדי לבטל לעבודת השמש שהיו נזקקין לה לעבדה בזריחתה ובשקיעתה, וכמש"כ בריש פסוק זה אות ב', יעוי"ש. ולכן רמז כאן תשמרו להקריב לי במועדו, היינו את הכבש אחד תעשה בבקר וכו' ולא לאדון אחר שעובדים כהאי גונא, דהיינו עבודת השמש, וממילא נתבאר שכל ההקצאות למיני עבודת כוכבים פסולים, ועיקר הדיוק הוא מן המלה,,לי" המיותרת אחרי דכתיב לעיל מזה קרבני לחמי לאשי ודריש לי ולא לאחר.
.
(תמורה כ"ט א')
(תמורה כ"ט א')
במועדו. במועדו ואפילו בשבת, במועדו ואפילו בטומאה חע"ל בפ' בהעלותך מש"כ בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, דיש שדורשים לשון במועדו אפי' בשבת ובטומאה ויש שלא דרשי, אמנם זה הוא רק בפסח, אבל בתמיד הכל מודים דדרשינן כן משום דכאן מפורש שתמיד דוחה שבת כדכתיב וביום השבת שני כבשים ובפסוק י' עולת שבת בשבתו, וממילא שכן גם בטומאה, ומכאן ילפינן למועדו דפסח שגם שם דוחה שבת וטומאה, וע"ע מש"כ שם.
.
(פסחים ע"ז א׳)
(פסחים ע"ז א׳)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad