כי לא פורש וגו'. תניא, יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנא׳ מחלליה מות יומת (פ׳ תשא), אלא לא היה יודע באיזה מיתה נהרג שנא׳ כי לא פורש קגבדרשה זו בא ליישב הענין בכלל איך נהרג המקושש, הלא אין עונשין אלא א"כ מזהירין וצריך להתרות בו עונשו, ואם לא היו יודעין שהוא במיתה הלא לא יכלו להתרות בו, ובלא התראה אין הורגין, לכן אמר שבכלל היו יודעין שהוא חייב מיתה, כיון שחילל שבת, אלא שלא היה יודע משה באיזו מיתה בפרט הוא נהרג בשביל עבירה זו. וניחא בזה שינוי הלשון ממגדף בס"פ אמור, דכאן כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, ושם כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה', ולא כתיב מה יעשה לו, וזה הוא מפני שכאן היה יודע שבן מיתה הוא, ורק שאל איזו מעשה יעשו לו להמיתו, משא"כ התם לא היו יודעין כלל אם בן מיתה הוא, ולכן כתיב רק לפרוש להם עפ"י ה' מה דינו בכלל.
והנה אע"פ שלא היו יכולין להתרות בו באיזו מיתה יהרג ס"ל לחכמים דא"צ להתרות בפרט המיתה אלא בכלל שהוא חייב מיתה, ומכאן אנו למדין לדורות כן שצריך להתרות רק בסתם מיתה, ודעת ר' יהודה דצריך להתרות באיזו מיתה בפרט יהרג, ובמקושש ס"ל דהוראת שעה היתה ואין למדין לדורות. –
ועיין בתוס' ב"ב קי"ט א' ד"ה שנאמר כתבו דדרשה זו אתיא כרבנן ולא כר' יהודה דאמר בסנהדרין (פ' א') עד שיודיעוהו באיזו מיתה נהרג, דלדידיה אמר התם דהוראת שעה היתה, וא"כ לא ידע משה שדינו במיתה, עכ"ל, ולא אוכל לכוין דעתם, דלמה לא נאמר דמשום הא גופא דלא היו יכולין להרגו מפני שלא התרו בו באיזו מיתה נהרג, מפני זה גופא ס"ל לר' יהודה דהוראת שעה היתה, אבל עיקר הדבר דיודע היה משה שהוא חייב מיתה בכלל ס"ל גם לר' יהודה, וצ"ע. –
וכתבו עוד התוס' בעיקר הדבר שנסתפק משה באיזו מיתה נהרג, אע"פ דסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק, וכיון דכתיב מחלליה מות יומת הו"ל לדונו בחנק, אך מסברא היה נראה לו לדונו בסקילה כעובד עבודת כוכבים, וכמ"ש בחולין ה' א' דמחלל שבת בפרהסיא כאלו עובד עבודת כוכבים, עכ"ל. ולו"ד י"ל דהא דסתם מיתה הוא חנק הוא רק היכי שלא נאמר בו אלא מיתה, משא"כ בחילול שבת דכתיב ביה גם כרת ונכרתה הנפש (פ' תשא) וקי"ל בתרי קטלא לא קטלינן, לכן היה מסתפק אולי הא דנאמר מיתה היינו כרת, ואחרי שהודיע אותו הקב"ה שהמקושש בסקילה ילפינן דחיוב כרת הוא במזיד בלא התראה, וחיוב סקילה במזיד ובהתראה, וכמבואר לפנינו בפ' תשא. –
ודע דהדרשה שהבאנו בפסוק ל"ב מספרי דמעשה זו דמקושש היתה בשבת שניה שאחר ירידת המן, מסופקני אם להגמ' ס"ל כן, דהא לפי"ז היתה זה קודם מתן תורה, וא"כ איך שייך לומר יודע היה משה שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת. והא פסוק זה נאמר לאחר מתן תורה, וי"ל. .
(סנהדרין ע"ח ב׳)
והנה אע"פ שלא היו יכולין להתרות בו באיזו מיתה יהרג ס"ל לחכמים דא"צ להתרות בפרט המיתה אלא בכלל שהוא חייב מיתה, ומכאן אנו למדין לדורות כן שצריך להתרות רק בסתם מיתה, ודעת ר' יהודה דצריך להתרות באיזו מיתה בפרט יהרג, ובמקושש ס"ל דהוראת שעה היתה ואין למדין לדורות. –
ועיין בתוס' ב"ב קי"ט א' ד"ה שנאמר כתבו דדרשה זו אתיא כרבנן ולא כר' יהודה דאמר בסנהדרין (פ' א') עד שיודיעוהו באיזו מיתה נהרג, דלדידיה אמר התם דהוראת שעה היתה, וא"כ לא ידע משה שדינו במיתה, עכ"ל, ולא אוכל לכוין דעתם, דלמה לא נאמר דמשום הא גופא דלא היו יכולין להרגו מפני שלא התרו בו באיזו מיתה נהרג, מפני זה גופא ס"ל לר' יהודה דהוראת שעה היתה, אבל עיקר הדבר דיודע היה משה שהוא חייב מיתה בכלל ס"ל גם לר' יהודה, וצ"ע. –
וכתבו עוד התוס' בעיקר הדבר שנסתפק משה באיזו מיתה נהרג, אע"פ דסתם מיתה האמורה בתורה היא חנק, וכיון דכתיב מחלליה מות יומת הו"ל לדונו בחנק, אך מסברא היה נראה לו לדונו בסקילה כעובד עבודת כוכבים, וכמ"ש בחולין ה' א' דמחלל שבת בפרהסיא כאלו עובד עבודת כוכבים, עכ"ל. ולו"ד י"ל דהא דסתם מיתה הוא חנק הוא רק היכי שלא נאמר בו אלא מיתה, משא"כ בחילול שבת דכתיב ביה גם כרת ונכרתה הנפש (פ' תשא) וקי"ל בתרי קטלא לא קטלינן, לכן היה מסתפק אולי הא דנאמר מיתה היינו כרת, ואחרי שהודיע אותו הקב"ה שהמקושש בסקילה ילפינן דחיוב כרת הוא במזיד בלא התראה, וחיוב סקילה במזיד ובהתראה, וכמבואר לפנינו בפ' תשא. –
ודע דהדרשה שהבאנו בפסוק ל"ב מספרי דמעשה זו דמקושש היתה בשבת שניה שאחר ירידת המן, מסופקני אם להגמ' ס"ל כן, דהא לפי"ז היתה זה קודם מתן תורה, וא"כ איך שייך לומר יודע היה משה שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת. והא פסוק זה נאמר לאחר מתן תורה, וי"ל. .
(סנהדרין ע"ח ב׳)