1והיה הבכור. אע"פ שבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גז"ש על שם אחיו על שם אחיהם ואפיקתא מפשטיה, והכי קאמר קרא, והיה הבכור קם על שם אחיו המת פזהגז"ש שם שם יבא בסמוך, נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם שלהלן נחלה אף שם שבכאן נחלה, וכונת הדרשה דקבלה היא דפסוק זה מפיק מפשטות המובן דקאי על הולד, אלא דקאי על היבם, ומסמיך זה על הגז"ש, והכי פירושו, והיה הבכור אשר תלד, ר"ל אשר תלד אֵם האחים [וכתיב עתיד במקום עבר וכמו אשר ילדה] יקום על שם אחיו לירשו כשיבם אשתו, ובכור לאו דוקא, ומיהו מדכתיב אשר תלד בלשון עתיד דרשינן נמי איבמה, דהיינו פרט לאיילונית שאינה מתייבמת וכפי שיבא עוד, וכל זה מפי הקבלה, ובסמוך יתבאר עוד מירושלמי דליכא לפרש דקאי על הולד משום דא"כ הול"ל יקום על שם אחי אביו המת, ועל יסוד אוקימתא זו סובבים ומתבארים כל הדרשות שבפסוק זה כפי שיבא ויתבאר לפנינו.
.
(יבמות כ"ד א')
2והיה הבכור. מכאן שמצוה בגדול לייבם פחיתבאר בדרשה הבאה.
, ואימא כי איכא בכור תתקיים מצות יבום כי ליכא בכור לא תתקיים מצות יבום, אמר קרא ומת אחד מהם, מי לא עסקינן דמית בכור ואמר רחמנא לייבם קטן פטר"ל מי לא משתמע נמי מקרא דמת בכור ואמר רחמנא לייבם פשוט.
.
(שם שם)
3והיה הבכור. תנא אביי קשישא, מצוה בגדול לייבם דכתיב והיה הבכור, כבכור, מה בכור בכורתו גרמה לו אף גדול גדולתו גרמה לו צדרשה זו נסמכת על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דהלשון והיה הבכור קאי על היבם, יעו"ש. ויליף כאן דאי ליכא בכור מצוה בגדול האחין משום הכבוד שחייבין באח הגדול.
.
(יבמות כ"ד א')
4והיה הבכור. כבכור, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק צאר"ל אינו נוטל חלקו בראוי שבירושת אביהם, כגון שמת האח ואח"כ מת האב אינו נוטל חלק המת באלו, כיון דבשעה שמת האח היה חי האב, ועדיין לא היה ירושת האב בזכותו, וע"ע מענין ירושה בראוי לפנינו לעיל בר"פ זו בפ' בכל אשר ימצא לו (כ"א י"ז), ונסמך כאן על הדרשה הראשונה מפסוק זה דהאי והיה הבכור קאי על היבם, יעו"ש.
.
(שם שם ב')
5והיה הבכור. [היבם שחלק עם אחיו בנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל, ואם עלה גורלו בשני מקומות נוטל בשני מקומות, ואע"פ דבכור קרייה רחמנא] אפ"ה והיה הבכור כתיב, הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור צבגם בדרשה זו נסמך על הדרשה הראשונה שבפסוק זה דהלשון והיה הבכור קאי על היבם, יעו"ש בבאור. ובאור דרשה זו בכלל, כי בבכור קיי"ל דחלק בכורה וחלק פשיטות יהבינן ליה אתד מצרא, וקמ"ל דביבם שחלק עם אחיו בנכסי האב נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל כדמפרש, ואע"פ דבכור קרייה רחמנא וכמש"כ [דוהיה הבכור איבם קאי], אך מלשון והיה הבכור דרשינן הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור, כלומר דרק לענין שיטול ב' חלקים קראתו התורה בכור ולא לענין שיטלם יחד אחד מצרא, וע"ע בחו"מ סי' קע"ד ס"ב. –
ויש להסביר טעם הדבר מה נשתנה דין זה משאר הדינים שבהם הוקש יבם לבכור כמבואר בדרשות הקודמות ובהבאות, יען דעיקר הסברא כאן משום דבפרט זה אינו דומה חלקי פי שנים של יבם לבכור, דלבכור באו מכח אחד, מכח האב, ודין הוא שיטלם אחד מצרא, משא"כ ביבם שנוטל מזכות שני כחות, מכח האב [ביחד עם כל האחין], ומכח האח הנפטר, ולכן אין שני החלקים שייכים זל"ז, וממילא אין מחויבים היורשים ליתן אותם אחד מצרא, ורק שלא לייסד דין מחודש אסברא לבד סמכוהו על לשון והיה הבכור, הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור, ודו"ק.
.
(ב"ב י"ב ב')
6והיה הבכור. כבכור, מה בכור אין לו בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה אף יבם אין לו בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה צגדיני בכור בענין זה מבואר לפנינו בר"פ זו (כ"א י"ז), וגם בדרשה זו נסמך על האוקימתא בדרשה ראשונה שבפסוק זה דהאי והיה הבכור איבם קאי, יעו"ש.
.
(בכורות נ"ב א')
7והיה הבכור. כבכור, מה בכורה חוזרת ביובל אף חלק יבם חוזר ביובל צדנסמך על המבואר בריש הפסוק דהלשון והיה הבכור קאי איבם, יעו"ש, ובגמ' מפרש שאין החזרה חזרה גמורה, ופירש"י דהכונה שאין זה מאבד חלק בכורתו, אבל חוזרין וחולקין ונוטל פי שנים כבתחלה. והרמב"ם בפי"א הכ"א משמיטין פירש שהחזיר חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו, ועי"ש בכ"מ. ועיקר טעם הדבר בזה משום דקי"ל שהמתנה חוזרת ביובל, וחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא, כמ"ש בריש פרשה זו לתת לו פי שנים, ואחרי שהיבם שקול כבכור דינו כבכור.
.
(שם שם ב')
8והיה הבכור. במה אנן קיימין, אם בנולד, יאמר יקום על שם אחי אביו המת, אלא אם אינו לנולד, תנהו ענין למייבם, מכאן שמצוה בגדול לייבם צהכלל ענין דרשה זו נתבאר בדרשה ראשונה שבפסוק זה עי"ש, ובדרשות הבאות.
.
(ירושלמי יבמות פ"א ה"א)
9אשר תלד. פרט לאיילונית שאינה יולדת צוכבר ביארנו למעלה באות פ"ז, כי אע"פ שבאה הקבלה דהלשון והיה הבכור איבם קאי ולא על הולד היולד, והלשון אשר תלד קאי על אֵם האחים, וכתב עתיד במקום עבר, אשר ילדה, בכ"ז מדויק זה גופיה דלא כתב אשר ילדה סמכינן לדרוש גם דין אחד הנוגע ליבמה עצמה, והיינו אם היא איילונית א"צ יבום וחליצה כלל, ואפי' אם חלצה אינו כלום ולא נפסלת לכהונה, וצרת האיילונית מותרת, משום דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה, והאי כיון דאיילונית היא דבלא איסור ערוה נמי לא חזיא ליבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ומותרת. ופשוט הדבר דאע"פ דממעטינן איילונית מחליצה ויבום מלשון אשר תלד, בכ"ז הזקנה והקטנה חולצות ומתייבמות, כי דאע"פ דעתה אין יולדות מ"מ היה ויהיה להן שעת הכושר לילד והוו בכלל אשר תלד, ויתבאר בפסוק הסמוך בדרשה ועלתה יבמתו, וכן הדין בעקרה, דהוי בכלל אשר תלד, משום דעכ"פ אין לה סימני איילונית, כן פשוט בכל הפוסקים, בלי כל ספק. והר"י אברבנאל בביאורו בהמשך דבריו כלל בפשיטות עקרה עם איילונית, ותימה שפשוט בעיניו דבר שהוא היפך פשוט בכל הפוסקים.
.
(יבמות כ"ד א')
10יקום. אימא כי מייבם בכור לשקול נחלה וכי מייבם פשוט לא לשקול נחלה צזנסמך על הדרשה שבתחלת פסוק זה דוהיה הבכור קאי על היבם ולא על הולד היולד, יעוי"ש.
, אמר קרא, יקום על שם אחיו והרי קם צחר"ל דכיון דעיקר כונת התורה שהמעשה תהא עשויה שיקום שם לאחי המת ע"י הנחלה ממילא אין נ"מ ע"י מי יצאה הפעולה לאור, אם ע"י בכור או ע"י פשוט, ומה דכתיב והיה הבכור הוא רק למצוה לכתחלה, ונראה דצ"ל בגמ' יקום על שם אחיו לנחלה אמר רחמנא, כי עיקר הדרשה כאן אדות זכות הנחלה, ודו"ק.
.
(יבמות כ"ד א')
11יקום. הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו, דאמר קרא יקום על שם אחיו והרי קם צטר"ל אף שיש שם אב, ואפי' גרשה למחר, כיון דפעם אחת הוא קם זכה הוא, ונסמך על הדרשה ראשונה שבפסוק זה דהלשון והיה הבכור קאי על היבם, יעוי"ש ולעיל בדרשה יקום.
.
(שם מ' א')
12יקום. [האשה שאמרה מת בעלי] ונתייבמה, יבמה נכנס לנחלה על פיה, דכתיב יקום על שם אחיו והרי קם קגם דרשה זו מיוסדת על הדרשה דוהיה הבכור קאי על היבם, כמבואר לעיל אות פ"ז. והרבותא בזה אע"פ דבאשה שאמרה מת בעלי ומתירין אותה להנשא עפ"י דבורה אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה, התם היינו טעמא דהיתר הנשואין הוא קולא שהקילו בה משום עגונה, ולענין נחלה צריך ראיה ברורה כדכתיב עפ"י שני עדים יקום דבר (פ' שופטים), משא"כ הכא גזה"כ הוא יקום על שם אחיו והרי קם.
.
(שם קי"ז ב')
13על שם אחיו. אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, שאם היה שמו יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן קורין אותו יוחנן קאר"ל אתה אומר דהאי יקום ביבם קא משתעי שינחול נחלת אביו והוי הפי' יקום על שם אחיו לנחלה, וכפי המתבאר לעיל [אות פ"ז] דוהיה הבכור איבם קאי, או אינו אלא בבן שיולד משתעי קרא שיקראוהו בשם האח הנפטר, ופי' יקום על שם אחיו שאם היה שם המת יוסף קורין לזה יוסף וכו'.
, הרי אני דן, נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן (פ' ויחי) על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה קבוס"ל דהלשון יקום על שם אחיו קאי על היבם ולא על הילד הילוד, וכמבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה, יעו"ש. ובספרי פ' פנחס (כ"ז ד') יליף ענין זה מלשון למה יגרע שם אבינו מה להלן נחלה אף כאן נחלה.
.
(שם כ"ד א')
14המת. לפי שנאמר להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, מניין שאם מת ראשון ייבם שני, מת שני ייבם שלישי, ת"ל המת המת ריבה קגמוסב להדרשה שבפסוק הקודם ומת אחד מהם, שלשה אחין נשואין שלש נשים, מת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה, מי שעליה זיקת יבם אחד ולא מי שעליה זיקת שני יבמין, והספרי מפיק לה בלשון אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים, וקרוב ללשון זה כתב הרמב"ם בפ"ו הכ"ז מיבום, ועיין מש"כ שם בפ' הנזכר.
[ספרי].
15ולא ימחה שמו. פרט לסריס ששמו מחוי קדולכן אם חלץ או חלצו לאשתו אינו כלום ומותרת לכהונה. וזה דוקא בסריס חמה שנסתרס בעבור [ולדעת איזו פוסקים – גם אם נסתרס ע"י חולי מחום הגוף], אבל סריס אדם היה לו שעת הכושר, וקמ"ל דחולצין ומייבמין נשותיהם, ויתבאר בפסוק הסמוך.
.
(יבמות כ"ד א')
16ולא ימחה שמו. מי שמת והניח אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם, ת"ל ולא ימחה שמו מישראל את ששמו מחוי, יצא זה שאין שמו מחוי, יכול תהא מותרת להנשא, ת"ל להקים לאחיו שם בישראל, עד שתדע אם בן קיימא הוא או לא קההרבותא שלא תהא זקוקה ליבם משום דהו"א כיון דכתיב ובן אין לו כל שאין לו בן בשעת מיתה קרינן בה ויבמה, קמ"ל דאינה מתייבמת. וטעם הדבר משום דתכלית המבוקש ששמו לא יהיה מחוי הלא תצא מזה.
.
(ירושלמי יבמות פ"ד ה"א)