1אם שמוע תשמע. א"ר זירא, בא וראה, מדת הקב"ה אינה כמדת בו"ד, מדת בו"ד כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, אבל הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע, אם שמוע – תשמע, ואם לאו לא תשמע לזדריש אם שמוע – אם כבר שמעת תשמע עוד, והוא ע"ד המאמר יהיב חכמתא לחכימין. , דבר אחר, אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע לחע"ד המאמר מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. .
(ברכות מ׳ א׳)
2אם שמוע תשמע. מכאן אמרו, שמע אדם מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה, שנאמר אם שמוע תשמע לטכונת הדרשה כעין זו שבהקודמת, ומכוונת דרשה זו כלפי הדרשא בפ' עקב (ח' י"ט) והיה אם שכח תשכח מכאן אמרו שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, וכאן אמר ההיפך בשמיעה. .
(מכילתא)
3והישר בעיניו תעשה. זה משא ומתן, מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחה הימנו ומעלין עליו כאילו קיים כל התורה מאפשר לומר בטעם מעלת המו"מ באמונה, משום דלרגלי זה פוגש האדם הרבה נסיונות בדברים שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ומכיון שעומד בהם זכותו גדול. .
(שם)
4והאזנת למצותיו. והאזנת – ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, מלמד שהקורא את שמע צריך להשמיע לאזניו מאבבבלי ברכות ט"ו א' יליף זה מדכתיב בק"ש שמע ישראל ודרשינן שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ומחלוקת חכמים ור' יוסי, דחכמים ס"ל דבדיעבד אם לא השמיע לאזנו יצא ור' יוסי ס"ל דגם בדיעבד לא יצא, ופשוט דקיי"ל כחכמים, ובס' ברכ"י לאו"ח סי' קפ"ה הביא בשם ס' חרדים דרוב הפוסקים הסכימו דאם לא השמיע לאזנו לא יצא, והוא פלא, שהרי בכל ספרי הפוסקים שלפנינו, רי"ף ורמב"ם וסמ"ג וטוש"ע, לענין ק"ש ולענין ברהמ"ז, בכולם אפסקא בפשיטות כחכמים דאם לא השמיע לאזנו יצא, ויותר מזה נפלא הדבר, כי בגמרא גופא פסקו כחכמים, ואם נאמר דט"ס בס' חרדים [ואף כי המשך לשונו לא משמע כן] וצ"ל דיצא, גם כן לא יונח לנו הלשון רוב הפוסקים במקום כל הפוסקים, ואף יתפלא ביותר על הברכ"י וכן על ס' שערי תשובה לאו"ח סי' קפ"ה שהעתיקו בשמו לא יצא ולא העירו מאומה על הפלא הזה. .
(ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד)
5והאזנת למצותיו וגו׳. והאזנת למצותיו אלו משניות, ושמרת כל חקיו – אלו הלכות מביתכן דדריש כן משום דדיני המשנה הם המסורים מפה לאזן מחכמי דור ודור, ולכן רמוז זה בלשון והאזנת משא"כ ההלכות הן הנלמדות ע"פ חקי הלמודים הקבועים בי"ג מדות, וזה מרומז בכלל שמירת אלה החקים שעליהם בנוים יסודי ההלכות. .
(מכילתא)
6ושמרת כל חקיו וגו'. ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. מכאן שכל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו מגמהמשך הלשון דריש, ויתכן דרומז למש"כ במשלי ג' במעלות התורה רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, ולכל בשרו מרפא (שם ד'), וכך אמרו בעירובין נ"ד א' חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה. .
(ברכות ה׳ א׳)
7כל המחלה וגו׳. הלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך אין לו חלק לעולם הבא מדבגמרא בפרקין (ק"א א') מוקי ר' יוחנן דאיירי ברוקק בה, ולפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה, ופירש"י שכן דרך מלחשים לרקוק קודם הלחש, ור"ל כיון שמקודם רוקק ואח"כ אמר כל המחלה וגו' כי אני ה' רופאך, הרי מזכיר ש"ש על הרקיקה, אבל הטור יו"ד סי' קע"ט פירש שדרכם להזכיר השם מקודם ואח"כ רוקקים, יעו"ש, ולפי' הטור מסייע מנהגנו שרוקקים בתפלת עלינו קודם שמזכירים את השם משום דדוקא אם מזכיר את השם ואח"כ רוקק אז אסור דמיחזי כבזיון, אבל לרש"י דגם רקיקה קודם ההזכרה אסור קשה מנהגנו זה, ומש"כ הטור בסי' הנ"ל, דהיכא דניכר שלשם כבוד רוקק כמו בתפלת עלינו אין קפידא, לדעתי אין זה מספיק, שהרי גם הלוחש אינו מכוין לבזיון השם, ואדרבה מזכירו בכבוד כי הוא רופא כל בשר, ובכ"ז מבואר דאסור משום דבכל אופן אין מדרך הכבוד להזכיר ש"ש ברקיקה. והיוצא מזה דלפירש"י ראוי למנוע מלרקוק בעלינו, וכן ראיתי גדולי החכמים נוהגים כן, וכן נהגתי אחריהם. .
(סנהדרין צ׳ א׳)
8כי אני ה' רופאך. וכי מאחר שלא שם מחלה – רפואה למה, א"ר יוחנן, מקרא זה בעצמו נדרש, אם שמוע תשמע וגו', אם תשמע – לא אשים ואם לא תשמע אשים ואעפ"כ אני ה' רופאך מהנראה הכונה משום דמחלת מצרים היתה בלא רפואה כדכתיב (פ' תבוא) בשחין מצרים וגו' אשר לא תוכל להרפא, אבל בישראל אף כי ישים מחלה יעשה כזו שתוכל להרפא. .
(שם ק"א א׳)