1כל מלאכת עבודה. תנא דבי שמואל, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ולא מלאכה ארדיית הפת הוא הוצאת הפת מהתנור לאחר שנאפה בערב שבת עם חשיכה, וטעם הדבר שרק דברים אלו נקראו חכמה ולא מלאכה נתבאר לפנינו בפ' יתרו בפ' לא תעשה כל מלאכה, יעו"ש וצרף לכאן. והנה לא ס"ל למ"ד זה כדרשת רב פפא שנביא בסמוך דגם מה"ת אין תוקעין בשבת של ר"ה, אלא כדרבא דמה"ת תוקעין בשבת ורק חכמים אסרו משום גזירה, וכן רדיית הפת אסרו מחמת גזירה שמא יבא לאפות, אבל מה"ת מותר, ומפרש בזה טעם ההיתר מפני שאינן חשובין מלאכה.
.
(ר"ה כ"ט ב׳)
2יום תרועה. ביום תוקעין ולא בלילה בוע' באו"ח סי' תקפ"ח ס"א דעיקר המצוה היא משתנץ החמה, ופשוט דילפי כן ממשנה מגילה כ' א' אין קורין ולא מלין וכו' עד שתנץ החמה, אבל צ"ע ממ"ש בברכות ל' א' השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע וכשיגיע זמן ק"ש קורא, וידוע דזמן ק"ש הוא משתנץ החמה, ואחרי דתוקע כאן קודם זמן ק"ש הרי הוא קודם נץ החמה, ומוכח לפי"ז דמותר לתקוע גם קודם נץ החמה והוא משעלה עמוד השחר, וצ"ל דבהשכים לצאת לדרך הוי כעין דיעבד מפני שבדרכו לא ימצא לקיים מצוה זו, ובדיעבד קיי"ל שאם תקע משעלה עמה"ש יצא.
.
(שבת קל"א ב׳)
3יום תרועה. כתוב אחד אומר (פ׳ אמור) זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה, אמר רב פפא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול גדרשה זו כפולה לפנינו בפ' אמור בפסוק הנזכר ושם בארנוה די הצורך, יעו"ש וצרף לכאן.
.
(ר"ה כ"ט ב׳)
4יום תרועה. כל היום כשר לתקיעת שופר שנאמר יום תרועה דע"פ הכלל דקיי"ל כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום.
.
(מגילה כ׳ א׳)
5יום תרועה. תניא, אמר רב אחא בר פפא, מצות היום במוסף הר"ל עיקר מצות תקיעת שופר הוא בתפלת המוספין וכדמפרש.
, אמר רב תחליפא, וקרא אמר כן, יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה וסמיכות קא דריש, ופסוק הבא איירי בקרבן מוסף, ומשמע דסמיך תרועה לקרבן מוסף. ועיין בבבלי ר"ה ל"ב ב' במשנה שתוקעין בתפלת המוספין ומפרש בגמרא למה אין תוקעין בתפלת שחרית משום זריזין מקדימין למצות ומשני דמשנה זו בשעת הגזירה נשנית, ופירש"י אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית לכך העבירוה לתקוע במוספין, עכ"ל. ובירושלמי כאן איתא מאורע של הגזירה בנוסח אחר, פעם אחת תקעו בראשונה [כלומר בתפלה ראשונה, בשחרית] והיו השונאים סבורים שמא עליהם הולכים ועמדו עליהם והרגום, ומכיון דראו דקראו ק"ש ומצלין וקראין באורייתא ומצלי ותוקעין, אמרי אינון בנמוסייהו עסקי, ע"כ. ונראה שלאגדה זו כיון רש"י שהבאנו לשונו.
ומזה מבואר דבזמן הקודם היו תוקעין בתפלת שחרית ולאחר הגזירה התחילו לתקוע בתפלת מוסף, והנה לפי"ז קשה עתה בביטול הגזירה למה אין חוזרים לתקוע בתפלת שחרית כאשר היתה מקדם קדמתה מפני הטעם שזריזין מקדימין למצות, והתוס' כתבו דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו, אבל זה דוחק, שהרי כמה ענינים מצינו שגזרו לשעה ושוב בביטול הגזירה חזר הדבר לקדמותו.
אבל לפי הטעם שמבואר לפנינו בירושלמי שעיקר מצות תקיעות הוא במוסף כמרומז בתורה, ניחא הדבר שנשאר הדבר על עמדו לתקוע במוסף, יען כי אע"פ שמקודם הגזירה תקעו בשחרית מפני שזריזין מקדימין, אך מכיון שע"פ סבה הועמד הדבר על דין תורה שוב לא ראו לשנותו. –
ומה שנוהגין אצלנו לתקוע גם קודם מוסף מבואר הטעם בר"ה ט"ז א' שהוא כדי לערבב השטן שלא יסטין, וזה לשון הגמרא שם, א"ר יצחק, למה תוקעין ומריעין בר"ה, ופריך בגמרא הלא רחמנא אמרה לתקוע, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים, כדי לערבב השטן, ולכאורה אינו מבואר על איזו תקיעות פריך ומפרש כן, כי על פעם אחת בודאי לא קשה מאומה, שהרי מצות התורה היא וכקושית הגמרא, וע' בר"ן ובטור או"ח סי' תקפ"ה.
ולפי הדרשה שלפנינו מירושלמי מבואר ומפורש שהקושיא היא על התקיעות שלפני מוסף, יען כי התקיעות שבתפלת המוספין היא מעיקר המצוה ומרומזת בתורה, כמבואר לפנינו. –
וזה שקורא לתקיעות הראשונות תקיעות דמיושב ותקיעות שניות תקיעות דמעומד, כמ"ש למה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, לכאורה היה נראה לפרש פשוט דבא לציין זמן תקיעות הראשונות שהם קודם תפלת מוסף שאז מותר לישב ותקיעות שניות הן בתוך תפלת מוסף שחובה בעמידה, אבל לא שהתקיעות הראשונות צריך לתקוע דוקא מיושב, יען כי לכאורה אין טעם שישבו בשעת התקיעות, ובפרט כי כפי המבואר בדרשה בסמוך עיקר מצות תקיעות הוא בעמידה יעו"ש, כך היה נראה לכאורה.
אך באמת לא כן הדבר, אלא שבאמת צריך לישב בשעת תקיעות הראשונות, שכן כתב ברי"ף פ"ד דר"ה בענין התקיעות שקודם מוסף וז"ל, ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין וכו', וכ"כ מפורש יותר ברמב"ם פ"ג ה"י משופר וז"ל, המנהג הפשוט בסדר התקיעות של ר"ה בצבור כך הוא, אחר שקוראין בתורה יושבין כל העם ואחד עומד ומברך וכו', עכ"ל, הרי דמפרש הלשון כשהן יושבין יושבין ממש, אבל לא נתבאר לאיזו כונה היא הישיבה, ולמה לא יתקעו מעומד כאשר כן הוא העיקר המצוה כמשכ"ל.
ואפשר לומר כיון דהברכה שמברכין בתקיעות שלפני מוסף על כרחיך קאי גם אתקיעות שבמוסף, וכבר נתבאר דעיקר מצות התקיעות שבתורה הם התקיעות שבתוך המוסף ואלה שקודם המוסף הם רק לערבב השטן שלא יסטין בתפלת מוסף כמבואר, וגם זה נתבאר לעיל ובדרשה שבסמוך, דעיקר מצות תקיעה היא מעומד, לכן כדי שלא יכוין העם לצאת מצות שופר בכולה בתקיעות שלפני המוסף, הנהיגו במכון שישבו העם, ובזה יכירו לדעת שאין תקיעות אלו עקרים לצאת בהם, שהרי מצות תקיעות היא מעומד וכאן יושבים, וא"כ על כרחיך יכונו בברכה זו שבתקיעות אלו לצאת בתקיעות שבתוך המוסף, ודו"ק.
ואחרי כל אלה תמוה הדבר למה אין נוהגין אצלנו מנהג ותיקין זה לישב בתקיעות שקודם המוספין לתכלית הכונה המבוארת, וגם לא נזכר מנהג זה בשו"ע, ואדרבה הם כתבו סתמא לתקוע מעומד, ואפשר לומר מפני שבדורות האחרונים שנתפשטו בדפוס באורי הדינים גם להמון העם, והכל יודעים שעיקר התקיעות הם אלה שבתוך המוסף ומכוונין לצאת בהם, וכיון שאין טעם מכריח לישב, לכן עושין המצוה כתקונה, כלומר בעמידה, כמבואר.
.
(ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח)
6תרועה. כמה שיעור תרועה – כשלש יבבות זר"ל כשלשה כחות כל שהוא.
, והתניא, שיעור תרועה כשלשה שברים חר"ל כג' כחות בהמשך מעט שהם תשעה כחות קצרים.
אמר אביי, בהא פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהיה לכון, וכתיב (שופטים ה') ותיבב אם סיסרא, מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל טבאור הענין, כי מאן דס"ל כשלשה כחות כל שהוא ס"ל דהפי' יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זל"ז, ומ"ד כשיעור שלש שברים דהיינו בהמשך מעט ס"ל דיבבא ענינו גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, וזהו ענין יום תרועה, וא"כ הוי שיעור תרועה כשיעור שלש כחות ממושכים קצת או כשעור תשעה כחות קצרים כמו תרועה שלנו, מפני שכל כח ממושך אוצר בתוכו שלש כחות קצרות. –
והנה להלכה לא הכריעו בגמרא הפירוש של יבבא, וא"כ נשאר ספק בשיעור התרועה אם הוי כג' קולות וכל אחת בהמשך מעט כשברים שלנו או אם הוא תשעה קולות כתרועה שלנו, ולכן מבואר בגמרא שתיקן ר' אבהו בקסרי לתקוע ג' פעמים תשר"ת וג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת, ובזה יוצאים ידי הספיקות, ועיין באו"ח סי' תק"ץ ולא ראינו להאריך בדבר שנתבאר כל צרכו בספרי הפוסקים.
.
(ר"ה ל"ג ב׳)
7יהיה לכם. תניא, ר' אלעזר אומר, שופר של עבודת כוכבים יששמשו בו לעבודת כוכבים או אפילו שהשתחוה לו עובד כוכבים.
ושל עיר הנדחת כשר, ואע"פ דאסורי הנאה הם, יום תרועה יהיה לכם כתיב – מכל מקום יאויהיה רבויא הוא דמשמע בכל אופן שהוא, ולא כמו בשל אלה בלולב דפסולים משום דכתיב ולקחתם לכם ולא משל אסורי הנאה. והנה בגמ' שלנו ר"ה כ"ח א' איתא שוכר של עבודת כוכבים לא יתקע ואם תקע יצא, ושל עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא כתותי מכתת שעוריה [ר"ל משום דלשרפה קאי וכשרוף דמי, ושופר בעי שיעור כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן], וכן קיי"ל, וכפי הנראה לא ס"ל להבבלי הרבוי דיהיה שבירושלמי, דאל"ה היה מכשיר גם שופר של עיר הנדחת כמו בירושלמי, ומה שהכשיר בדיעבד בשופר של עבודת כוכבים י"ל דהוא ע"פ מ"ש ר"א כאן בירושלמי דבכלל אין שייך הנאה בקול, ורק לכתחלה מגונה הדבר, ויתיישב בזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג ה"ג משופר וז"ל, שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ואין בקול דין גזל, עכ"ל. וכתב על זה הראב"ד בהשגות וז"ל, ואפילו יהיה בו דין גזל יהיה לכם כתיב מ"מ, הכי איתא בירושלמי, עכ"ל. וטרחו כל המפרשים לתרץ דברי הרמב"ם למה באמת לא נקיט זה הטעם דיהיה לכם, יעו"ש, ולפי מש"כ הדבר פשוט מאוד, כיון דהגמרא שלנו לא ס"ל הרבוי הזה דיהיה, דאל"ה היה כשר של עיר הנדחת כמו דמכשיר הירושלמי מטעם זה, והרמב"ם כמובן פסק כהבבלי, וא"כ איך זה יקבע טעם שהבבלי מפורש לא ס"ל כן. –
ודע שבסמ"ג ובהגמי"י בפ"ג משופר כתבו דמצות תקיעת שופר היא מעומד דילפינן בגז"ש לכם לכם מעומר דכתיב וספרתם לכם (פ' אמור) ובעומר כתיב (פ' ראה) מהחל חרמש בקמה ודרשינן אל תקרא בקמה אלא בקומה, עכ"ל. וגם הרא"ש סוף פסחים הביא זה בלשון ברייתא, ובכ"מ פ"ז הכ"ג מתמידין כתב דספירה מעומד היא קבלה מרבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה, עכ"ל. ולפי"ז גם בשופר דילפינן מעומר ג"כ לא הוי אלא אסמכתא, ואם תקע מיושב יצא כמו בעומר. אך בכלל לא נמצאה ברייתא כזו בכל הברייתות שלפנינו, אמנם ידוע הוא דלפנינו חסרות ברייתות הרבה שהיו לפני הראשונים, ועיין בבאורי הגר"א ליו"ד סי' רפ"ו ס"ק י"ב.
.
(ירושלמי סוכה פ"ג ה"א)