מי יתן וגו'. א"ר יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' טזפירש"י שאם יאמר החוטא לא אשוב מפני שלא יקבלוני אמור לו צא ולמד ממעשה העגל, שאע"פ שכפרו בעיקר בכ"ז נתקבלו בתשובה, עכ"ל. ור' יוחנן מביא דרשה זו בלשון אחר, לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה אלא כדי להורות שאם חטאו צבור אומרים להם לכו אצל צבור, כלומר למדו מחטא הצבור במעשה העגל אחרי כי תכלית חטאם היתה להורות תשובה לחוטאים, וצ"ל דהענין הוא דלא שהקב"ה בעצמו כביכול הכשילם אלא נתן רשות לשטן להסיתם למען נסותם ולא עמדו בנסיון.
. (ע"ז ד' ב')
מי יתן וגו'. ת"ר, מי יתן והיה לבבם זה כל הימים, אמר להם משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה אתם, בשעה שאמר לכם הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה כל הימים היה לבם לומר תן אתה יזפירש"י כפויי טובה אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, עכ"ל. ובתוס' פירשו אינם רוצים להחזיק טובה, ופשטות הענין מורה כפי' התוס'. דלפי' רש"י קשה דאחרי שהיה חסר להם הרגש ההכרה א"כ מאי שייך כפויי טובה, שפי' הלשון הוא מענין כסוי כמו כופה עליו כלי, וכשאין מכירים ומרגישים מאי כסוי שייך, וגם לא יתכן לומר שלא הכירו ישראל בטובת יראת ואהבת ה', והלא הם שהקדימו נעשה לנשמע, וגם מהראיות שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה בני כפויי טובה מבואר ג"כ ככי' התוס' שבאמת מכירים בהטובה רק אינם רוצים להחזיק ולהודות כמו שמביא שהם בני כפויי טובה מאדה"ר שאמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, ובודאי לא שייך שלא הכיר אדה"ר בטובתו זו, שהרי מפורש אמרו שלא נתקרה דעתו עד שנבראה חוה (יבמות ס"ג א'), וכ"מ ממאמרו עצם מעצמי, אלא שלא רצה להודות, וכן מהראיה שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה ממ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו', ובודאי היו מכירים ומרגישים בטובת המן שבא להם בנחת ובנקל והיו טועמין ממנו כל המיני מאכלים כמבואר לפנינו בפ' חקת, אלא שלא רצו להודות.
. (שם ה' א')