שני בני תמית. שואל שלא כענין – זה ראובן, שאמר את שני בני תמית יהכונה ע"פ המבואר במדרשים שגער בו יעקב ואמר לו בכור שוטה הוא זה, האם בניך אינם בני. ולא נתבאר איפה מרומז בפסוק תשובה כזו, וי"ל ע"פ מ"ד במ"ר כאן, ר' טרפון כשהיו אומרים לפניו דבר מתוקן הי' אומר כפתור ופרח, וכשהיו אומרים לפניו דבר של בטלה הי' אומר לא ירד בני עמכם, ר"ל דמפרש בני מלשון בינה, בינתי, כלומר, הסכמתי, ולפי"ז י"ל דס"ל להדורש הזה דמה שאמר יעקב לא ירד בני עמכם כוון ג"כ כמו שכוון ר' טרפון, והיינו שהוא דבר של בטלה, ומפרש למה, יען כי וכי בניך אינם בני. ומה שראה הדורש לדרוש לשון זה בדרך זה, י"ל דקשה לי' אריכות הלשון, דהו"ל לומר בקצור לא אשלחנו, ודו"ק. –
והנה צריך להבין מה היתה באמת דעת ראובן שהחליט מעשה רצח כזה להרוג את בניו ועוד תלה הפעולה ביעקב, ופליאה נמרצה היא.
ואפשר לפרש הענין [ע"ד הדרש] על פי מ"ד בב"ב קי"ח ב', ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים מן הארץ, ופריך בגמרא, מאי חיו, אילימא חיו ממש והכתיב קרא אחרינא (פ' פינחס) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אלא מאי חיו – שחיו מחלקם, כלומר שנטלו חלקם של מרגלים בחלוקת הארץ [ע"ד מה שאמרו זכה – נוטל חלקו וחלק חבירו], ויהי' לפי"ז באור הלשון חיו כלפי שאמרו עני חשוב כמת נקרא העשיר – חי, ולפי"ז כשנרצה לומר פלוני נתעשר מפלוני אומרים פלוני נחיה מפלוני, ומבואר לפי"ז דכמו שהנוטל חלק בנחלה נקרא חי, כך המאבד חלקו נקרא מת, וע"ד זה אפשר לפרש כונת דרשת חז"ל על הפ' דפ' משפטים וגם בעליו יומת דקאי על עונש ממון, כנודע. והנה
ידוע דיעקב הנחיל לבניו ולבני בניו את ארץ כנען, כמבואר בפ' ויחי בברכתו לאפרים ומנשה ובמדרשים ואגדות, ועל זה אמר ראובן, אשר אם לא ימלא משלחתו בבנימין להשיבו אז ירשה לו שיאבד בצואתו זכות נחלת שני בניו בארץ כנען, והוציא ענין זה בלשון תמית ע"ד המליצה כלפי אלה הנוחלים שנקראו חיים כמו שבארנו, וע"ע בפרשה הסמוכה בפסוק ט' מש"כ שם. [לאחר שנים רבות שכתבתי זה הייתי בע"מ וויען והגיד לי שם אחד מחכמי עיר פרעסבורג כי הגאון חת"ס בכתביו נגע ברעיון זה] [אדר"נ פ' ל"ז]
והנה צריך להבין מה היתה באמת דעת ראובן שהחליט מעשה רצח כזה להרוג את בניו ועוד תלה הפעולה ביעקב, ופליאה נמרצה היא.
ואפשר לפרש הענין [ע"ד הדרש] על פי מ"ד בב"ב קי"ח ב', ויהושע וכלב חיו מן האנשים התרים מן הארץ, ופריך בגמרא, מאי חיו, אילימא חיו ממש והכתיב קרא אחרינא (פ' פינחס) ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אלא מאי חיו – שחיו מחלקם, כלומר שנטלו חלקם של מרגלים בחלוקת הארץ [ע"ד מה שאמרו זכה – נוטל חלקו וחלק חבירו], ויהי' לפי"ז באור הלשון חיו כלפי שאמרו עני חשוב כמת נקרא העשיר – חי, ולפי"ז כשנרצה לומר פלוני נתעשר מפלוני אומרים פלוני נחיה מפלוני, ומבואר לפי"ז דכמו שהנוטל חלק בנחלה נקרא חי, כך המאבד חלקו נקרא מת, וע"ד זה אפשר לפרש כונת דרשת חז"ל על הפ' דפ' משפטים וגם בעליו יומת דקאי על עונש ממון, כנודע. והנה
ידוע דיעקב הנחיל לבניו ולבני בניו את ארץ כנען, כמבואר בפ' ויחי בברכתו לאפרים ומנשה ובמדרשים ואגדות, ועל זה אמר ראובן, אשר אם לא ימלא משלחתו בבנימין להשיבו אז ירשה לו שיאבד בצואתו זכות נחלת שני בניו בארץ כנען, והוציא ענין זה בלשון תמית ע"ד המליצה כלפי אלה הנוחלים שנקראו חיים כמו שבארנו, וע"ע בפרשה הסמוכה בפסוק ט' מש"כ שם. [לאחר שנים רבות שכתבתי זה הייתי בע"מ וויען והגיד לי שם אחד מחכמי עיר פרעסבורג כי הגאון חת"ס בכתביו נגע ברעיון זה] [אדר"נ פ' ל"ז]