1ביום שמע. מלמד שהפרת נדרים כל היום, והא כתיב (פ׳ ט"ו) מיום אל יום סבר"ל דהלשון ביום שמוע משמע כל יום שמעו עד שתחשך ולא במשך מעל"ע משעת השמיעה, משא"כ הלשון מיום אל יום משמעו מעל"ע.
אצטריך, דאי כתב ביום שמוע הו"א ביום אין בלילה לא, כתב מיום אל יום דהוי מעל"ע, ואפילו בלילה מפירין סגועיין בפירש"י בפסוק ט"ו שכתב וז"ל, מיום אל יום שלא תאמר מעל"ע לכך נאמר מיום אל יום ללמדך שאין מיפר אלא עד שתחשך, עכ"ל ודברים אלו מפליאים מאוד, שהם ממש היפך מסקנת הגמרא דמיום אל יום מורה על מעל"ע, וביום שמוע מורה על אותו היום עד שתחשך, ומפרשי רש"י לא העירו בזה מאומה, וברור הוא בעיני שט"ס ברש"י, וצ"ל לכך נאמר ביום שמוע ללמדך שאין מיפר אלא עד שתחשך, ונראה ראיה לתקון לשון זה מספרי שם וז"ל, מיום אל יום שומע אני מעל"ע ת"ל ביום שמע, ע"כ. וזה מפורש כמש"כ, וידוע דרגיל רש"י להביא מדרשות הספרי.
.
(נדרים ע"ו ב׳)
2יניא אותה. למד בבעל שהנאה היא הפרה ולמד שעשה חרישה ביום שמעו כיום נדר סדעיין ברמב"ם פי"ג ה"ה מנדרים כתב וז"ל, ומהו הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה היא שאינו כופה אותה אלא מיפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם לא רצתה אינה עושה, עכ"ל, מבואר מזה דמפרש שהלשון יניא ענינו ביטול בהכרח שמכריח אותה לבטל נדרה והנאה והפרה שני ענינים הן, כמבואר, ולכאורה לפי"ז אינו מבואר כ"כ הלשון שבפסוק זה יניא אותה והפר דמשמע דענין אחד הוא, אך האמת כבר נתבאר בפסוק ז' דהלשון והפר קאי על האב, יעו"ש, ויש להעיר בדברי רש"י לעיל פסוק ו' ע"פ הספרי ואם הניא אביה אותה כלומר שהפר ל, וכאן מבואר שהנאה והפרה הם שני ענינים, וצ"ל דמפרש רק בדרך כלל באור לשון והניא שענינו בטול והפרה, ולא נחית לפרש שם פרטי תכונת הפרה. ומה שכתב בכלל הפרשה פעם לשון הניא ופעם לשון הפרה נראה דבא לאשמעינן דאפשר לבטל הנדר או באופן זה או באופן זה, כמש"כ.
ומה שמבואר עוד בדרשה שלפנינו ולמד בבעל שעשה חרישה ביום שמעו כיום נדר, נראה דר"ל כמו בהפרה ביום שמעו מיפר כל היום עד שתחשך כפי שנתבאר בפסוק הקודם כך בהקמה אפשר לו לקיים כל היום עד הלילה. –
ועיין בנדרים ע"ג א' חקרו בגמרא אם מיפר הבעל לשתי נשיו כאחת, והיינו שאם נדרו שתיהן יאמר בפעם אחת מופר לכון, וגדר הספק בזה הוא אם הלשון יניא אותה דכתיב כאן דוקא הוא או לא, דאם דוקא הנה בעלמא דרשינן אותה לבדה, וספק זה פשוט דשייך ג"כ באב אם מיפר לשתי בנותיו כאחת דכתיב שם ג"כ אותה (פ' ו'), והרמב"ם פי"ב ה"ד מנדרים פסק בהחלט דמפיר הבעל לשתי נשיו והאב לשתי בנותיו כאחת, והכ"מ טרח לפרש דבריו ע"פ הגמרא.
אבל אפשר לומר בפשיטות שסמך הרמב"ם על המבואר בתוספתא דאם הפיר הבעל לחמש נשיו כאחת ואמר מופר לכון הרי זה מופר, והלשון אותה אפשר לומר לפי"ז דצריך לענין הכונה שיכוין האב לבתו והבעל לאשתו ולא יפרו בטעות כענין שנתבאר לעיל בפ' ו' נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו וכו', יעו"ש, ודעת הרמב"ם דאחרי דבתוספתא בא הענין בדרך ודאית ובפשיטות תפסינן כן, וחשבינן צד אחד שבגמרא לודאי, וכך הסברא נותנת.
ועל כל פנים למדין אנו מספק זה שנתעורר בגמרא אם הבעל מפיר לשתי נשיו כאחת – דהחכם מתיר לשני אנשים כאחד, משום דאל"ה מה בעי בבעל ונשיו תיפק ליה דבכלל אין מתירין לשנים כאחד, ורק אי נימא דבכלל מתירין לשנים כאחד מבעי איך הדין בבעל ונשיו אם אותה דוקא או לא, ועיין מענין זה בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רע"ד.
[ספרי].