לבהמתך. אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת כחולגירסא אחרת אסור שיטעום, ובשו"ע נשמט כלל דין זה, וצ"ע. וברמב"ם פ"ט ה"ח משמע דזה הוי רק מדת חסידות. ועיין במג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ספר חסידים דרק לאכילה קודמים בהמה וחיה אבל לשתיה אדם קודם כדכתיב ברבקה שתה וגם גמלך אשקה, עכ"ל. ויש להעיר שלא הביא יותר מלשון הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם (פ' חקת). וטעם החילוק בין אכילה לשתיה נראה ע"פ מש"כ התוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתיה יש צער הגוף [כלומר צער הצמאון] לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשיש לו צער רעבון, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. אבל באמת י"ל דכשמצטער האדם ברעבונו הוא קודם, וכמו בשתיה, ואם אינו נוהג כן הוא ממדת חסידות בעלמא, ואולי מטעם זה כתב הרמב"ם דכל דין זה הוי מדת חסידות כמו שהבאנו, יען דדין זה בסתמא כתיב דמשמע אף אם יש לו צער רעבון, ודו"ק.
.
(ברכות מ' א')
(ברכות מ' א')