והיה כי יביאך. תניא, אין והיה אלא מיד, כי יביאך – עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ סזהכונה אין והיה אלא מיד, היינו תיכף בבואם בקצה גבול ישראל, (וכמש"כ הלא המה בעבר הירדן – סמוך לירדן וכר"א בסוטה ל"ג ב'), ובשכר מצוה זו יכבשו את כל הארץ, ועי' בקדושין ל"ז א' תנא דבר"י, עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ, והיא היא כונתו כמו בספרי כאן, והובאה דרשתו ההיא לפנינו ס"פ בא.
. (שם)
ונתתה את הברכה וגו'. מה ת"ל, אם לגופיה, הרי כבר נאמר (פ' תבא) אלא להקדים ברכה לקללה, יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות, ת"ל ברכה וקללה, ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות סחר"ל לא שיגמרו כל הברכות תחלה עד ברוך אשר יקים וגו' (פ' תבא) ואח"כ יפתחו בקללות, אלא רק ברכה אחת מקודם ואח"כ קללה ואח"כ ברכה וכן להלאה. ובירושלמי סוטה פרק ז' ה"ד יליף כן מפסוק דפ' נצבים ל' א' הברכה והקללה, יעוי"ש.
ולהקיש ברכה לקללה מה קללה בלוים ובקול רם ובלשון הקודש ובכלל ובפרט ואלו ואלו עונין אמן, אף ברכה כן סטכל הפרטים אלו יתבארו אי"ה לפנינו במקומם בפ' תבא, ופשוט הוא דצריך להקיש ברכה לקללה אע"פ דבחד פרשה כתיבי, אך כל פרטים אלו גבי קללות כתיבי.
. (סוטה ל"ז ב')