יגר שהדותא. תניא, תרגום שבתורה מצילין בשבת מפני הדלקה, מאו ניהו תרגום שבתורה – יגר שהדותא חר"ל שאם נשארו אלו בס"ת חייבים להציל בשבת ולא הוי כדבר חול שאסור להציל משום גזירה שמא יכבה, ועיין באו"ח סי' של"ד. .
(שבת קמ"ו ב')
(שבת קמ"ו ב')
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · בראשית · פרק 31 · פסקה 47
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
יגר שהדותא. תרגום שכתבו מקרא אינו מטמא את הידים, מאי ניהו – יגר שהדותא טענין טומאת הידים בנגיעה בכתבי קודש, הוא מפני כי בזמן מן הזמנים נהגו העם להצניע אוכלין דתרומה אצל כתבי הקודש, בחשבם שזה קודש וזה קודש יקרבו זה אל זה, והיו יוצאים מכשולים מזה, כי בהיות העכברים מצויין אצל אוכלין נגעו גם בכתבי הקודש והפסידו אותם, ולכן גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקודש נטמאת והרי היא כשלישי לטומאה, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין. וכה קיי"ל שכל ספר מן התורה או מן כתבי הקודש מטמאין את הידים, וכן תרגום שבעזרא ודניאל הוא מכלל כתבי הקודש, אבל תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום אינו מטמא את הידים. ומפרש כאן תרגום שבתורה שכתבו מקרא מאי ניהו – יגר שהדותא, והיינו אם כתב כל הפרשה ושינה בהן תיבות אלו וכתבן בלשון עברי – גלעד.
הנה כך הבינו מפרשי המשנה בפ"ג ממס' ידים, דענין טומאת ידים בכתבי הקודש הוא סניף והמשך לגזירת טומאת קדשים הנוגעים בכתבי הקודש. ובאמנה לא אדע מה טעם ושייכות לגזירת טומאת ידים בספרים עם גזירת נגיעת אוכלים בס"ת, אחרי אשר כפי הטעם המבואר אין הגזירה שייכה רק באוכלים וס"ת כדי שלא יניחום אצל ס"ת, כמבואר.
אבל אני תמה, מי מלל לרבותינו דטומאת ידים בספרים בכלל הוא סניף לגזירת טומאת אוכלין בס"ת, והלא מפורש אמרו בשבת י"ד א', תני, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דר' פרנך, דאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, א"כ מבואר דטעם וענין אחר הוא גזירת טומאת ידים בס"ת כדי שלא ירגילו לאחוז ס"ת בידים ערומות רק ע"י מפה וכדומה, ונמשכה הגזירה לכל כתבי הקודש. ויש הרבה להאריך בזה, אבל מפני כי לא כאן המקום העקרי בענין זה, לכן באנו רק להעיר, וחכם לב יוסיף דעת. .
(מגילה ט' א')
הנה כך הבינו מפרשי המשנה בפ"ג ממס' ידים, דענין טומאת ידים בכתבי הקודש הוא סניף והמשך לגזירת טומאת קדשים הנוגעים בכתבי הקודש. ובאמנה לא אדע מה טעם ושייכות לגזירת טומאת ידים בספרים עם גזירת נגיעת אוכלים בס"ת, אחרי אשר כפי הטעם המבואר אין הגזירה שייכה רק באוכלים וס"ת כדי שלא יניחום אצל ס"ת, כמבואר.
אבל אני תמה, מי מלל לרבותינו דטומאת ידים בספרים בכלל הוא סניף לגזירת טומאת אוכלין בס"ת, והלא מפורש אמרו בשבת י"ד א', תני, אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, משום דר' פרנך, דאמר האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, א"כ מבואר דטעם וענין אחר הוא גזירת טומאת ידים בס"ת כדי שלא ירגילו לאחוז ס"ת בידים ערומות רק ע"י מפה וכדומה, ונמשכה הגזירה לכל כתבי הקודש. ויש הרבה להאריך בזה, אבל מפני כי לא כאן המקום העקרי בענין זה, לכן באנו רק להעיר, וחכם לב יוסיף דעת. .
(מגילה ט' א')
יגר שהדותא. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אל יהא לשון סורסי קל בעיניך. שהרי בתורה הוא אמור, ומאי ניהו – יגר שהדותא יפשוט דלשון סורסי הוא לשון ארמי, וראי' לזה שהביא מדברי לבן שהי' ארמי, ומה שנקרא סורסי נראה משום דסוריא היא ארם צובה וארם נהרים, ולכן נקראת השפה על שם המדינה. וע' ב"ק פ"ג א' וב"ב צ' ב' ובמ"ר כאן הלשון לעולם אל יהא לשון סורסי קל בעיניך, שהרי הקב"ה חלק לו כבוד בתורה ובנביאים ובכתובים וכו'.
וכמה קשה הי' לי הדבר ימים רבים איך אנו כותבין גט אשה בלשון בלול מעברית וארמית, והלא קיי"ל גט הנכתב בשתי לשונות פסול, עד שנתיישב לי לפי המבואר כאן דיש קרבת מקום וכבוד בין לשונות עברית וארמית, ולכן אין נחשבות כשתי לשונות מיוחדות, ובאמת גם לולא אלה המלות יגר שהדותא מצינו הרבה תיבות ארמיות בתורה וכמש"כ רש"י בפ' בראשית בפסוק הוא ישופך ראש דהמלה ישופך היא ארמית, וכ"כ רמב"ן בפ' ויצא בפסוק זבדני אלהים שהמלה זבדני היא ארמית, ובפ' ברכה ואתה מרבבות קדש וכן הרבה, ולכן אין לדונם כשתי לשונות נפרדות, והארכנו בענין זה במאמר מיוחד על חקר לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג), וכאן די בזה. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ז)
וכמה קשה הי' לי הדבר ימים רבים איך אנו כותבין גט אשה בלשון בלול מעברית וארמית, והלא קיי"ל גט הנכתב בשתי לשונות פסול, עד שנתיישב לי לפי המבואר כאן דיש קרבת מקום וכבוד בין לשונות עברית וארמית, ולכן אין נחשבות כשתי לשונות מיוחדות, ובאמת גם לולא אלה המלות יגר שהדותא מצינו הרבה תיבות ארמיות בתורה וכמש"כ רש"י בפ' בראשית בפסוק הוא ישופך ראש דהמלה ישופך היא ארמית, וכ"כ רמב"ן בפ' ויצא בפסוק זבדני אלהים שהמלה זבדני היא ארמית, ובפ' ברכה ואתה מרבבות קדש וכן הרבה, ולכן אין לדונם כשתי לשונות נפרדות, והארכנו בענין זה במאמר מיוחד על חקר לשון הקודש, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג), וכאן די בזה. .
(ירושלמי סוטה פ"ז ה"ז)
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad