1וייצר. [תניא] מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן, כדר' שמעון בן פזי, דאמר, אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כאר"ל אוי לי מיוצרי אם אעשה רצון יצרי, ואוי לי מיצרי שמצערני לעבור על רצון יוצרי. ונראה דרומז למ"ש בתו"כ ס"פ קדושים שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי לבא לערוה אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, יעו"ש, וה"נ הכונה שרשאי אדם לומר אוי לי מיצרי שיש לי צער ממנו, ולכן אם בכ"ז מתגבר עליו מרובה זכותו. , אי נמי כדר' ירמיה בן אלעור, דאמר, דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני כבר"ל שני פרצופי פנים, אחד מלפניו ואחד מלאחריו וחלקו לשנים ומהאחד גבראת חוה, וע"ע לקמן בפסוק (כ"ב) ויבן ה' אלהים את הצלע. .
(ברכות ס"א א')
2וייצר. מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן, א"ר זעירא בשם רב הונא, [רמז לשתי יצירות], יצירה לשבעה ויצירה לתשעה כגפי' הפ"מ, כיון דיצירת האדם עתידה להיות כן רמז לה השתא, ואע"פ דביצירת אדה"ר לא שייכא, עכ"ל. .
(ירושלמי יבמות ס"ד ה"ב)
3עפר מן האדמה. אמר ר' יודן בן פזי מלא תרוד אחד [עפר] נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו את האדם כדתרוד – מלה יונית, ופירושה בעברית – כף. , הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב (ס"פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי, מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף אדמה שבכאן מזבח, אמר הקב"ה, הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה כהנראה הבאור ע"פ מה שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' האזינו בפסוק וכפר אדמתו עמו דכל הקבור בא"י הקב"ה מכפר לו על עונותיו [וע' בב"ר ויחי פ' צ"ו], וראה הקב"ה, כי עתיד אדה"ר לחטוא, הקדים רפואה ליסד בבריאת גופו מעפר א"י כדי שיתכפר לו, ואחרי שידוע שיסוד קדושת א"י הוא מקום המקדש ויסוד קדושת המקדש הוא המזבח שמכפר, כמ"ש מה מזבח מכפר, וכ"מ ממאמרם (כתובות קי"א א') כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח, לכן תפס הדורש שנטל העפר ממקום המזבח, ומסמיך זה על דיוק הלשון מן האדמה דהו"ל לומר מן אדמה, ולשון מן האדמה משמע האדמה המיוחדת או מקום המיוחד שבאדמה, ומציין זה לרמז וסימן על שווי המלות אדמה שבכאן ובמזבח. ובאור הלשון ותהא לו עמידה, יש לפרש ע"פ לשון הפ' בתהלים (ק"ל) אם עונות תשמר יה אד' מי יעמד. –
ומה שאמר שנטל מעפר המזבח רק מלא תרוד ולא סתם עפר לבריאת כל הגוף יש לפרש דרוצה בזה שלא תסתור אגדה זו לאגדה אחרת דלבריאת האדם קבץ הקב"ה עפר מכל העולם [ובתנחומא פ' פקודי הלשון מארבע רוחות העולם], וכ"מ בסנהדרין ל"ח ב', אדה"ר [עפרו] גופו מבבל וראשו מא"י ואבריו משאר ארצות, לכן אמר כאן דרק תרוד לקח מא"י, ואולי הוא לבריאת הראש דהוא עיקר הגוף כמ"ש (סוטה מ"ה ב') גופא בתר רישא אזיל, ואין להאריך עוד בזה. .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב)
4לנפש חיה. רבי יוסי אומר, אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב, מאי טעמא דר' יוסי, דכתיב ויהי אדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החייה כוהענין פשוט, דכל הגורם לאבדן הגוף אינו חושש למעשה ידיו של הקב"ה, ועיין לפנינו בפ' ואתחנן בפ' ושמור נפשך. ולכאורה צ"ע מ"ש מ"ט דר' יוסי, הא ר"י עצמו טעמא קאמר שמא יצטרך לבריות וכו', וצ"ל דזה גופא מפרש מנ"ל דצריך לחוש לזה. –
ודע דלהלכה קיי"ל דאם יכול לסבול התענית שרי להתענות ועוד נקרא קדוש שמתמרקין עונותיו, עיין באו"ח סי' תקע"א ס"א, ונראה דצריך לדון בזה אם התענית יזיק לו או לא, אבל לא אם יכול לסבול אותו, משום דיש אדם שאע"פ שסובל בנקל ובכ"ז מזיק לו ויש שקשה לו לסבול ואין מזיק לו, יען כי מהדרשה שלפנינו נשמה שנתתי בך החיה אותה מבואר דעיקר הענין תלוי בהיזק הגוף ולא בכח הסבל, והפוסקים לא בארו זה. .
(תענית כ"ב ב')