אל אבותיך בשלום. א"ר אבין הלוי, הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום חוכנגד זה פסק זה האמורא שהנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, ומביא ראי' מיתרו שאמר למשה לך לשלום (פ' שמות) עלה והצליח, ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום (שמואל ב ט״ו:ט׳) הלך ונתלה. ושני דינים אלו לא הובאו בפוסקים זולת במג"א סי' ק"י, וברמב"ם פ"ד ה"ד מאבל הובא המאמר לענין מת בדרך אגב ולא בלשון פסק הלכה, וצריך טעם בזה, וכבר נתעורר על זה הגר"י ברלין בקונטרס אומר השכחה.
ונראה בזה, כי הרב הכותב בע"י כאן הסביר החילוק בין לשון בשלום ללשון לשלום, דלשלום משמע לשלימות העתידה, וזה שייך בחי, וברכה היא לו שיוסיף לקנות שלמות, משא"כ בשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ולא יוסיף עוד לקנות שלמות, ולכן כשאומרים כן לחי נחשב לו זאת לקללה שלא יקנה עוד שלמות, וע"ע בס' תפ"י ספ"ב דד"ה.
והנה בראיות הגמרא מיתרו ומאבשלום צ"ע, שהרי מצינו כ"פ שנאמר גם בחי הלשון בשלום, כמו ביעקב ושבתי בשלום, ואין אדם פותח פיו לשטן, וביתרו גופי' כתיב העם הזה על מקומו יבא בשלום, וכן ביהושע י', בש"א כ"ט, במ"א כ"ד, בירמי' מ"ג, בדה"ב י"ח, כתוב הלשון בשלום, ובגמרא מצינו שאמר ר"ג לר' יהושע בא בשלום (ר"ה כ"ה א'), וא"כ מאי אולמא הראי' מאבשלום לבד, ודילמא רק מקרה הי' מה שנקרה עמו.
ולכן נראה לומר כמש"כ הנמוק"י סוף מס' מו"ק דהגמרא לא דברה בענין זה אלא רק כנגד אנשים שמנחשים ומשימים רעיון זה [כלומר ברכה וקללה כמש"כ בשם הכותב], אבל באנשים תמימים שאין חושבים דבר רע אין כל קפידא בזה, ויתכן דהי' קשה לי' להנמוק"י מה שהערנו מן הסתירות בזה, ולכן חידש דבר זה כדי ליישב הענין בכלל.
ומעתה י"ל בטעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקר ולהשכיח כל ענין נחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בענינים כאלה, ומכיון דלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בכוח. (ברכות ס"ד א') אל אבותיך בשלום. תניא, גדול השלום שאפילו המתים צריכים לשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום טענין השלום נראה בלא עונשין בעולם האמת, ועיין ברמב"ן. .
(ספרי פ' נשא ו' כ"ו)
ונראה בזה, כי הרב הכותב בע"י כאן הסביר החילוק בין לשון בשלום ללשון לשלום, דלשלום משמע לשלימות העתידה, וזה שייך בחי, וברכה היא לו שיוסיף לקנות שלמות, משא"כ בשלום משמע בשלימות שכבר יש לו, וזה שייך במת שנעשה חפשי מכל ולא יוסיף עוד לקנות שלמות, ולכן כשאומרים כן לחי נחשב לו זאת לקללה שלא יקנה עוד שלמות, וע"ע בס' תפ"י ספ"ב דד"ה.
והנה בראיות הגמרא מיתרו ומאבשלום צ"ע, שהרי מצינו כ"פ שנאמר גם בחי הלשון בשלום, כמו ביעקב ושבתי בשלום, ואין אדם פותח פיו לשטן, וביתרו גופי' כתיב העם הזה על מקומו יבא בשלום, וכן ביהושע י', בש"א כ"ט, במ"א כ"ד, בירמי' מ"ג, בדה"ב י"ח, כתוב הלשון בשלום, ובגמרא מצינו שאמר ר"ג לר' יהושע בא בשלום (ר"ה כ"ה א'), וא"כ מאי אולמא הראי' מאבשלום לבד, ודילמא רק מקרה הי' מה שנקרה עמו.
ולכן נראה לומר כמש"כ הנמוק"י סוף מס' מו"ק דהגמרא לא דברה בענין זה אלא רק כנגד אנשים שמנחשים ומשימים רעיון זה [כלומר ברכה וקללה כמש"כ בשם הכותב], אבל באנשים תמימים שאין חושבים דבר רע אין כל קפידא בזה, ויתכן דהי' קשה לי' להנמוק"י מה שהערנו מן הסתירות בזה, ולכן חידש דבר זה כדי ליישב הענין בכלל.
ומעתה י"ל בטעם הדבר שהשמיטו הפוסקים דין זה, כי ידוע הוא כמה השתדלו הראשונים לעקר ולהשכיח כל ענין נחוש בכלל, אשר אמנם לא נאה לישראל עם נאור המאמין אמונה טהורה בה' לבדו להשתקע בענינים כאלה, ומכיון דלאנשים תמימים שאין מנחשים אין קפידא בזה, לכן השמיטו כל ענין זה למען ישתקע כל ענין נחוש, והולך בתום ילך בכוח. (ברכות ס"ד א') אל אבותיך בשלום. תניא, גדול השלום שאפילו המתים צריכים לשלום, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום טענין השלום נראה בלא עונשין בעולם האמת, ועיין ברמב"ן. .
(ספרי פ' נשא ו' כ"ו)