1וזרח משעיר. וכתיב הופיע מהר פארן, מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, אמר ר' יוחנן, מלמד שהחזירה הקב"ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא לישראל וקבלוה אשעיר היא ארץ עשו כנודע בספר בראשית, ופארן היא ארץ ישמעאל כמש"כ בפ' לך ותשב במדבר פארן. ויש להעיר שפתח בשתי אומות וסיים שחזר על כל אומה ולשון, ואין לומר דמקור כל האומות הם מעשו וישמעאל, דא"כ לא הו"ל לומר שחזר על כל אומה ולשון אלא על עשו וישמעאל, וגם באמת הרבה אומות הם לבד עשו וישמעאל כגון עמון ומואב [ועיין בספרי כאן]. ויש לומר דאין ה"נ דבודאי החזירה על כל האומות כדי שלא יוכלו לטעון אח"כ למה לא נתנה להם, כמבואר בגמרא, אלא שנרמזו בתורה רק על עשו וישמעאל שיש להם יחס אל התורה יותר משאר האומות מפני שהם בני אברהם.
ובזה יתבאר לשון הפדר"א פמ"א בענין זה וז"ל, זרח מהר שעיר ומשם חזר ונגלה על ישמעאל ומשם שלח לשאר האומות, מבואר שלשאר האומות לא חזר בעצמו רק שלח להם, וצריך טעם. אך ע"פ הסברא שכתבנו י"ל דמפני יחוסם של עשו וישמעאל אל התורה מפני כבוד אבותיהם חזר בעצמו. .
(ע"ז ב' ב')
2הופיע מהר פארן. אמר עולא, כתיב (תהילים צ״ד:א׳) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, שתי נקמות הללו אחת לטובה ואחת לרעה, לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לרעה – דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע בפירש"י אחת לרעה להנקם מן העובדי כוכבים שלא קבלו את התורה ואחת לטובה כדאמרינן בב"ק הופיע והפקיר ממונן לישראל, עכ"ל. וצריך ביאור, שהרי שני הענינים נקמה אחת היא נקמה מן שבעה עמי כנען שהפקיר ממונן לישראל. והנה בסנהדרין צ"ב א' אחר שמביא שם לענין אחר הפסוק אל נקמות הופיע אמר שם כדעולא, דאמר עולא שתי הופעות למה, אחת למדה טובה ואחת למדת פורעניות, ופירש"י וז"ל, שתי הופעות דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרווייהו ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה, עכ"ל. וכפי הנראה כל מה שטרח בפי' זה לא טרח אלא בשביל דקשה ליה דמתחיל בלשון שתי הופעות ומסיים רק בפסוק אחד אל נקמות הופיע, ואיה עוד הופעה.
אבל כנראה ברור נעלה מעל כל ספק, אחרי כי הדורש בברכות ובסנהדרין אחד הוא, עולא. הנה גם שתי האגדות אחת הן, וצריך להשוות לשונן, וכאן בברכות צ"ל במקום שתי נקמות – שתי הופעות, כמו בסנהדרין, ושם בסנהדרין צריך לסיים הפסוק הופיע מהר פארן כמו הכא בברכות ובזה שתי האגדות מתאימות יחד ומתפרשות ברחבה ובפשיטות מאוד, וע' בזה. וכסמך לגירסות אלו מצאתי בנוסחת ש"ס כת"י בסנהדרין כמובא בהערות לספר דקדוקי סופרים, יעו"ש. .
(ברכות ל"ג א')
3הופיע מהר פארן. שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור, ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, מאי טעמא, אמר ר' יוחנן, אמר קרא הופיע מהר פארן – מפארן הופיע ממונם לישראל גפירש"י הופיע גילה ממונם והתירו. מפארן, כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קבלוה, עכ"ל. ולא נתבאר איפה מרומז בלשון הופיע הפקר ממונם, וע' בהגהות מהר"ץ חיות. אבל נראה דגירסא זו קטועה ומשובשת היא, ועיקרה כמו שהיא בירושלמי כאן פ"ד ה"ג, מפארן הופיע פנים כנגד עובדי כוכבים. והבאור הוא ע"פ המבואר בדרשה דלעיל שסבב הקב"ה על כל האומות שיקבלו התורה ולא קבלוה, והלשון הופיע פנים הוא מענין ולשון יאר ה' פניו, פנים מאירות, פנים שוחקות, והכונה שהאיר פנים אליהם שיקבלו, ופארן היא ארץ ישמעאל ורומז שביקש לישמעאל לקבל התורה, או דהוא כנוי להר סיני כמבואר בשבת פ"ט א', ומכיון שלא קבלו התורה, ובכללם גם השבע מצות שלהם, לכן קנסם הקב"ה והפקיר ממונם לישראל, והוי לפי"ז באור הלשון שבבבלי הופיע ממונם לישראל קיצור לשון, ור"ל, דכיון דהופיע עליהם שיקבלו ולא קבלו לכן הותר ממונם, אבל לא שהלשון הופיע מוסב על גלוי הממון אלא מוסב על קבלת התורה והפקר הממון בא ממילא מתורת קנס, וכמו שנבאר עוד. –
וכבר הרחבנו הדבור בענין זה בפ' משפטים בפ' כי יגח שור איש את שור רעהו, ולגודל יקרת ונחיצת באור זה הענין נעתיקהו לפה, ויסוד הדברים בנוי על המשנה דב"ק שהבאנו בדרשה זו שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל חייב, וידוע מה שתפסו על זה צוררי ישראל ודתו לאמר, ראו איך יעריך התלמוד ערך האומות וקניניהם ויחוסם לישראל עד שעשאום כהפקר גמור, וחכמי ישראל ומליציו שבכל דור האריכו בדברים להבין ולהסביר כי בודאי כונת חז"ל על העובדי כוכבים ועובדי אלילים הקדמונים בארצות הפראות, וכה נדחה לפי"ז דין זה מעל הבמה בימינו ובמדינותינו.
וכמה נפלא הדבר על חכמים ומשכילים רבים ושלמים שהרבו דברים בישוב הענין עפ"י סברות והשערות בודדות, בעוד אשר במקום זה בתלמוד שבאו המשטינים להשטין, להדאיב לב ונפש, שם באותו ענין גופא מבאר התלמוד בעצמו את הענין אשר לוא אך ישר יחזו עינימו, כי אז לא לבד שלא הוציאו לעז על קובץ התלמוד הנאדר והנהדר בקודש, כי אם נהפך הוא, גם רוממוהו וינשאוהו על נס להראות כי כל משפטיו צדק ומשרים, בנוים על אשיות ויסודות חיי מדינה וישוב העולם בכל מקום ובכל זמן.
כי זה לשון הגמרא כאן על מ"ש בעיקר טעם הדבר דשור של ישראל שנגח לשור של עובדי כוכבים פטור ושל עובדי כוכבים שנגח לשל ישראל חייב משום דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו – ממ"נ, אי רעהו דוקא [כלומר גזה"כ הוא], דעובד כוכבים כי נגח דישראל נמי ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא אפילו דישראל כי נגח דעובדי כוכבים נמי נחייב, א"ר אבהו, אמר קרא (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ. ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו אותן עמד והתיר ממונם לישראל, ע"כ. הנה הדברים קצרים, אבל ענינם כמה ארוך ונכבד ומאיר עינים. כי הנה תוכן שבע מצות של בני נח ידוע, דינין, ברכת השם, עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מה"ח, והנה כל המצות האלה אין בהם אף שמץ רוחניות, רק כולן מיוסדות על קיום העולם וישוב המדינה וחיים בטוחים של חברת האדם וקניניו ורגש חמלה ורחמים על היצורים, כאשר יבין ויודה כל בר דעת.
ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימין מצות אלו, הרי הם עושים ההיפך מכל אלה, והיינו שאין להם דין ומשפט, והם מקללי השם ועובדים אלילים ומגלים עריות ושופכים דמים וגוזלים ומתאכזרים לאכול אבר מה"ח, מה ראוי להיות דינם, הלא ראויים ומוכרחים להיות נדונים כחיות טרף המחריבות עולמות ופורעי פרעות בישוב העולם, וכמו שנוהגים הממלכות בימינו אלה עם לסטים מחבלים כרם העולם כאלה אשר אין אלהים ומלכות מזימותם, הלא שוללים מהם כל זכיות האדם וקובעים אותם לעבודת פרך וגם למיתה, כנודע.
ועתה אין לנו לאמר כלל כי בימינו ובדורותינו נדחה כולו מדין זה כאשר תשבו מגינינו על התלמוד, אלא אדרבה, יושר ומשפט צדק זה של התלמוד ראוי לחבב ולרומם ולהשוות להנהגת המדינות בזה"ז עם חטאים כאלה בנפשותם, ואף רשאים אנחנו בני ישראל להתפאר על כי עוד בשנות אלפים לפנים, עת החושך כסה ארץ וערפל לאומים, כבר שררו בתוכנו חוקי צדק ויושר ומשפט לקיום העולם ולחברת האדם. .
(ב"ק ל"ח א')
4ואתה מרבבת קדש. אות הוא ברבבות שלו דאולי דריש כן משום דהמלה ואתה אינה בעיקרה עברית רק ארמית, ועל יסוד זה דרשו בספרי כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות, ויאמר ה' מסיני בא – זה לשון עברי, וזרח משעיר למו – זה לשון רומי, הופיע מהר פארן – זה לשון ערבי, ואתה מרבבות קודש זה לשון ארמי, ע"כ. ואפשר עוד לפרש ע"פ זה ענין אות הוא ברבבות שלו ע"פ מ"ש שאין המלאכים מכירים בלשון ארמי, ולכן דריש אצל מלה ארמית זו שהוא מצויין כביכול מרבבות מלאכים שלו. .
(חגיגה ט"ז א')
5מימינו אש דת. כתיב (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע ה' בימינו – זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו הוע"ד זה מפרש סוף הפסוק ובזרוע עוזו – אלו תפלין, ועיין מש"כ בזה לעיל בפ' תבא בפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. .
(ברכות ו' א')
6מימינו אש דת. מפני מה אין מקנחין בימין, אמר רבא, מפני שהתורה נתנית בימין, דכתיב מימינו אש דת למו וועוד אמרו בגמרא טעם מפני שמניחין בה תפלין, ודקדק מהרש"א דהא כנגד זה יש מעלה לשמאל שמניחין עליה תפילין, יעו"ש. ולי נראה דאין זו מעלה עצמית, אלא רק מפני שהקפידה תורה שכל המצות תעשינה בימין וכמו בקרבנות ובטהרת מצורע ועוד, ובכללם להניח בה תפילין, ממילא יתחייב שתהא ההנחה על יד שמאל. וע"ע בסוגיא כאן עוד טעמים בענין דרשה זו, ועיין באו"ח סי' ג' ס"י לענין איטר יד. .
(שם ס"ב א')
7מימינו אש דת. תניא, משום שמעיה אמרו, המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ונותן שלום לימין ואח"כ לשמאל, שנא' מימינו אש דת למו זומפרש בגמרא דהיינו לימינו של הקב"ה והיינו לשמאלו של האדם, והוא משום דהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה כנגדו כמש"כ שויתי ה' לנגדי תמיד, ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה. ונראה דפירשו כן משום דהלשון מימינו שבפסוק קאי על הקב"ה, ולכן קיי"ל דכשאומר עושה שלום הופך פניו לצד שמאלו וכשאומר הוא יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו ואח"כ ישתחוה לפניו, עיין באו"ח סי' קכ"ג ס"א. .
(יומא נ"ג ב')
8מימינו אש דת. הנותן ס"ת לחבירו לא יתננו אלא בימין וכן הלוקחו לא יקחנו אלא בימין כנתינתו מתחלה, שנאמר מימינו אש דת.
(מס' סופרים פ"ג ה"י)
9אש דת למו. תנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב"ה, ראויים הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי, דתיהם של אלו אש, שאלמלא לא נתנה תורה לישראל לא היו כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם חזה יתבאר עפ"י המבואר כאן בסוגיא דישראל הם עזין שבאומות, ועוד אמרו בשבת פ"ו ב' ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו, וכן אמרו סנהדרין כ"ו ב' למה נקרא שמה של התורה תושיה שמתשת כחה של אדם, ולכן אי לאו התורה והמצות לא היו כל האומות יכולים לעמוד מפניהם. .
(ביצה כ"ה ב')
10אש דת למו. רבי פינחס בשם רשב"ל אומר, התורה שנתנה הקב"ה למשה עיקרה מאש לבנה חרותה מאש שחורה טכלומר האבנים עצמן היו אש לבנה ואותיותיה שהיו כתובות על הלוחות היו מן אש שחורה. , היא אש, מובללת מאש, חצובה באש, ונתונה באש, שנאמר מימינו אש דת למו ייתכן דרומז ללשון הכתוב (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש נאם ה', והחציבה מורה על שבאה ממקור הקדושה מתחת כסא הכבוד שהוא יסוד האש הקדושה ונתונה מאש מהקב"ה על שם הכתוב (פ' ואתחנן) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, ויש בזה גירסות ונוסחאות שונות, והעתקנו כפי שחשבנו לגירסא נכונה ונאמנה. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"א)