וזאת התורה. א"ר יוחנן, מניין לדברי תורה שהן קולטין ממלאך המות שנאמר את בצר במדבר וסמיך ליה וזאת התורה עהנראה דר"ל דכמו שערי מקלט קולטין את הרוצח ממיתה [ע"י גואל הדם] כך התורה מגינה ממיתה, וכמ"ש באגדה דשבת ל"א ב' בדוד המלך שכל זמן שהיה עוסק בתורה לא היה למה"מ שליטה בו, ולחד לשון בגמרא שגם קולטין מגלות, והיינו שמגינה שלא יארע לו תקלה להרוג בשוגג וממילא לא יגלה, וע"ע בסוגיא כאן.
. (שם י' א')
אשר שם משה. א"ר יהושע בן לוי. מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם המות עוכנראה דייק הלשון אשר שם מדלא כתיב אשר למד, ובכ"מ דכתיב הפעל שימה במקום לימוד דרשוהו חז"ל, וכמבואר לפנינו בר"פ משפטים ובפ' וילך בפ' שימה בפיהם. וענין הזכות בזה פירושו שלומד ומקיים, ולא זכה – שלומד ואינו מקיים, ורש"י פירש זכה שלומד לשמה ולקיימה, עכ"ל. וקשה בעיני לומר דמי שאינו לומד לשמה נקרא לא זכה אף כי מקיים, והא קיי"ל לעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וצ"ל דמ"ש לשמה אגב שיטפא נקיט, והעיקר תלוי בקיום התורה, (או אולי צ"ל ברש"י לשמה לקיימה), ויתבאר לפי"ז מה שמביא אגדה זו סמוך לאגדה אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים, וכ"נ ממה שמסיים באגדה זו והיינו דאמר רבא, דאומן לה – סמי דחיי, דלא אומן לה – סמי דמותא, דכנראה מפרש אומן לה מלשון אומן את הדסה, דמי שמקיים את התורה נקרא שהוא אומנה, ואם לאו הרי היא כמו בלא אומן. ועיין בשבת פ"ח ב' היינו דאמר רבא למימינים בה סמא דחיי, ואולי צ"ל גם כאן כן, או שיתפרש אומן מלשון ימין, והבאור הוא ג"כ ע"ד שכתבנו.
. (יומא ע"ב ב')