1וכי יטהר הזב. מהו וכי יטהר הזב – לכשיפסוק מזיבתו מטהנה עיקר הטהרה היא לאחר ספירה וטבילה וא"כ קשה הלשון וכי יטהר הזב וספר ורחץ, והלא קודם ספירה וטבילה לא שייך טהרה, על זה אמר דלשון וכי יטהר כאן אינו מלשון טהרה של כשרות אלא טהרה של חלאה והיא פסיקת הזיבה.
.
(מגילה ח' א')
2וכי יטהר הזב מזובו. מזובו ולא מזובו ומנגעו נשאם היה זב ומצורע ופסק מזיבתו ולא נתרפא עדיין מצרעתו אין אומרים שלא יתחיל לספור שבעה נקיים עד שיתרפא גם מצרעתו, אלא מונה והולך מיד לזיבתו ולכשיתרפא מצרעתו יטבול טבילה ראשונה לצרעתו ותעלה לו גם לטבילת זיבתו, ותהני ליה טבילה זו לזיבתו לענין שלא יטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט, אף דלאכילת קדשים יצטרך עוד לספירת שבעה וטבילה שניה כמבואר בפרשת מצורע. וצ"ל דהטבילה תהיה במים חיים, דאל"ה לא תעלה לו לזיבתו שזב צריך טבילה במים חיים דוקא כדלקמן. ומה שתפס דוקא טומאת נגעים ולא טומאה אחרת עיין משכ"ל י"ד י"ט בדרשה מטומאתו.
.
(שם שם)
3מזובו וספר. לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה נאמלת מזובו כאן מיותר, ובעלמא לשון כזה מורה על מקצת כמו מן הבהמה ר"פ ויקרא, ודריש דאפי' על מקצת זוב צריך ספירת שבעה, והיינו אפי' אם ראה רק שתי ראיות, דעיקר זב לענין קרבן הוי זב בעל ג' ראיות כמבואר לעיל בפ' ג' בדרשה רר בשרו, אבל זב בעל ראיה אחת אינו טמא רק טומאת ערב כבעל קרי כפי שיתבאר לקמן פ' ל"ב.
.
(שם שם)
4וספר לו. לו לעצמו נבצ"ל הכונה כמ"ש בכתובות ע"ב א' על הפסוק וספרה לה דכתיב בנדה, לה לעצמה, שהיא נאמנת בעצמה על הספירה, וה"נ כן. ועיין מש"כ שם (בסמוך פ' כ"ח).
.
(תו"כ)
5שבעת ימים לטהרתו. מהו לטהרתו שתהיה טהרתו אחת נגמלה זו מיותרת, דהא בסוף הענין כתיב ועהר, ודריש שלא תפסיק זיבה ביניהם, והשבעת ימים יהיו רצופים.
.
(תו"כ)
6ורחץ בשרו במים. אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טבילה כטמון דמי, מ"ט, ורחץ בשרו במים אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי נדולכן א"צ להכניס מים לתוך הפה וגם לא להוציא הלשון לחוץ, ופירש"י כי להוציא כולו א"א וטבילה למקצת לא אשכחן. ולא אדע ל"ל כל זה, דאחרי שאמר מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, א"כ ממילא א"צ כלל לטבול הלשון שהוא בטמון, ויש ליישב. ועי' מש"כ לעיל בפ' י"א בדרשה אשר יגע.
.
(קדושין כ"ה א')
7וטהר. מהו וטהר – טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט אע"פ דהדר חזי לא מטמא למפרע נהמדייק מדהו"ל לומר ויטהר דהא עדיין מחוסר הערב שמש, ודריש דאשמעינן דאע"פ דאם אחר טבילתו ביום ראה זיבה סותר הכל ומטמא למפרע משכב ומושב, וכש"כ אדם, אפ"ה מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה, והכי דריש לה בתו"כ, וע"ע ברש"י.
.
(מגילה ח' ב')