אם מחוט וגו'. דרש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לשתי' מצות, לחוט של תכלת ולרצועה של תפלין יטפירש"י בשביל שהבריח עצמו מן הגזל, עכ"ל, ולכאורה אינו מבואר, מאי רבותי' דאברהם בזה, וגם קשה הרי אין כאן גזל, כיון דמן הדין זכה בהרכוש, כמו דקיי"ל המציל מן העובד כוכבים ומן הלסטים הרי הוא שלו, וצ"ל דעשה בזה כדי לקדש השם, ובאופן כזה חייבים להחזיר בכל אופן, וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' רס"ו, דהיכי דיש קדוש השם צריך להחזיר אבידה לעובד כוכבים אף לאחר יאוש, ומכיון שרצה אברהם כאן לקדש השם הי' מחוייב מן הדין להחזיר, וזה גופא היתה זכותו, שמשום קדה"ש התחייב עצמו במה שהי' יכול לפטור.
ולולא פירש"י הי' אפשר לפרש דזכות אברהם הי' בזה, משום דכפי המתבאר מענין הפרשה נצח אברהם את המלחמה לא בדרך טבעי, שהרי לא היו אתו כי אם שי"ח איש, ומכש"כ למ"ד שלא הי' אתו רק אליעזר לבדו [ע"ל בפ' י"ד], וכן מבואר לעיל בפ' ט"ו שמלאך וכוכבי לילה נלחמו בעדו, ומבואר מכל זה שנצח בדרך נסי, ומבואר במס' תענית כ"ד א' שאסור ליהנות ממעשי נסים, והי' זה זכותו, שבזה שלא רצה ליהנות מהשלל הורה שלא תלה נצחונו בכחו ועוצם ידו אלא בדרך נס מהקב"ה, ולכן לא נהנה מפני שאסור ליהנות ממעשי נסים. –
ודע דבפרטי מצות ציצית חולקים רש"י ורמב"ם, דלרש"י צריך להטיל שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת, ולרמב"ם צריך שלשה חוטין לבן. וחוט אחד תכלת [וע' מזה בתוי"ט פ"ד מ"א דמנחות], והנה אם כי אין להביא ראי' מכרחת מדברי אגדה, בכ"ז נהירין פשטות הלשון שזכה אברהם לחוט של תכלת – כדעת הרמב"ם, דמדין מצות ציצית היא רק חוט אחד של תכלת, ורש"י פירש כאן לחוט של תכלת – לציצית, עכ"ל, ויחכן שהרגיש במה שהערנו, ולפי שיטתו דבעינן שני חוטין של תכלת, לכן פירש דכונת הלשון לחוט של תכלת – למצות ציצית סתם, אבל לדעת הרמב"ם יתפרש הלשון בדקדוק נמרץ, ודו"ק. –
ודע כי בילקוט ותנחומא הובאה ברייתא בזה וגריס בה זכו לחוט של תכלת ולמנעל של חליצה, וי"ל דלא ניחא לאותה ברייתא הענין רצועה של תפילין מפני שאין זה מרומז יפה בלשון נעל [רק משום דזה וזה עור הוא], ולברייתא שלפנינו לא ניחא הענין מנעל של חליצה מפני דפורענות היא ולא שייך כ"כ הלשון זכו, ודו"ק. .
(שם י"ז א')
ולולא פירש"י הי' אפשר לפרש דזכות אברהם הי' בזה, משום דכפי המתבאר מענין הפרשה נצח אברהם את המלחמה לא בדרך טבעי, שהרי לא היו אתו כי אם שי"ח איש, ומכש"כ למ"ד שלא הי' אתו רק אליעזר לבדו [ע"ל בפ' י"ד], וכן מבואר לעיל בפ' ט"ו שמלאך וכוכבי לילה נלחמו בעדו, ומבואר מכל זה שנצח בדרך נסי, ומבואר במס' תענית כ"ד א' שאסור ליהנות ממעשי נסים, והי' זה זכותו, שבזה שלא רצה ליהנות מהשלל הורה שלא תלה נצחונו בכחו ועוצם ידו אלא בדרך נס מהקב"ה, ולכן לא נהנה מפני שאסור ליהנות ממעשי נסים. –
ודע דבפרטי מצות ציצית חולקים רש"י ורמב"ם, דלרש"י צריך להטיל שני חוטין לבן ושני חוטין תכלת, ולרמב"ם צריך שלשה חוטין לבן. וחוט אחד תכלת [וע' מזה בתוי"ט פ"ד מ"א דמנחות], והנה אם כי אין להביא ראי' מכרחת מדברי אגדה, בכ"ז נהירין פשטות הלשון שזכה אברהם לחוט של תכלת – כדעת הרמב"ם, דמדין מצות ציצית היא רק חוט אחד של תכלת, ורש"י פירש כאן לחוט של תכלת – לציצית, עכ"ל, ויחכן שהרגיש במה שהערנו, ולפי שיטתו דבעינן שני חוטין של תכלת, לכן פירש דכונת הלשון לחוט של תכלת – למצות ציצית סתם, אבל לדעת הרמב"ם יתפרש הלשון בדקדוק נמרץ, ודו"ק. –
ודע כי בילקוט ותנחומא הובאה ברייתא בזה וגריס בה זכו לחוט של תכלת ולמנעל של חליצה, וי"ל דלא ניחא לאותה ברייתא הענין רצועה של תפילין מפני שאין זה מרומז יפה בלשון נעל [רק משום דזה וזה עור הוא], ולברייתא שלפנינו לא ניחא הענין מנעל של חליצה מפני דפורענות היא ולא שייך כ"כ הלשון זכו, ודו"ק. .
(שם י"ז א')