זכרנו את הדגה. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר דגים ממש וחד אמר עריות, מאן דאמר דגים – דכתיב אשר נאכל, ומאן דאמר עריות – דכתיב חנם גהכונה שנאסרו להם קרובות, ודגה הוא מלשון וידגו לרוב, ויתבאר ע"פ מ"ש בספרי וכי חנם היו נותנים להם דגים אם תבן לא ניתן להם אלא מאי חנם – חנם מן המצות, וי"ל דמ"ד דדגים פירושו עריות לא ניחא ליה בתירוץ זה משום דלא שייך כלל לענינא הא דחנם מן המצות, וגם לא ניחא ליה בתירוץ הגמרא למ"ד זה בפי' חנם דהוו מייתי דגים ממקום הפקר שהקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך המים, מפני הטעם שנבאר בסמוך אות ה', ולכן מפרש דדגים פירושו עריות, ויהיה לפי"ז באור המלה חנם משום דעריות של קרובים ישיגו בחנם לא כמו רחוקות.
. (יומא ע"ה א׳)
את הקשואים וגו׳. פליגי בה ר׳ אמי ור׳ אסי, חד אמר טעם כל המינים טעמו במן, טעם חמשת המינים הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינים טעמו טעמן וממשן וחמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן המ"ד טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו הוא מפני שהם קשים לעוברות ולמניקות, כדאמרינן בספרי משל לאומר לאשה אל תאכלי בצל מפני התינוק, ועיין בסמוך, ומ"ד חמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן הוא מפני שלא התרעמו רק על חמשת המינין, ע"כ משום שהיה המן חסר ממשן שהוא קשה לעוברות ולמניקות כמש"כ, אבל טעמן לא היה חסר, שכל הטעמים היו במן, דטעמן אינו קשה.
והנה לפי המבואר בזה מפורש דהא דלא טעמו טעם הוא רק מחמשת המינין שבפסוק זה, מפני שקשים לעוברות ולמניקות, אבל טעם דגים בודאי טעמו, אבל קשה לפי המבואר כאן באגדה שהדגים שאכלו במצרים היו דגים קטנים שהזמין להם הקב"ה בתוך המים [ע"ל אות ג'], ואיתא בכתובות ס' ב' שדגים קטנים קשים למניקות, וא"כ הו"ל לחשוב שגם טעם דגים לא טעמו במן מאותו הטעם שלא טעמו חמשת המינים מפני שקשים לעוברות ולמניקות, והנה ברש"י פסוק זה במקום חוץ מאלו חמשת המינים כתוב רק חוץ מאלו, ולפי"ז קאי גם על דגים, אבל הן בגמרא ובספרי מפורש חמשת המינים, וצ"ע.
. (יומא ע"ה א׳)