1אם תיטיב וגו. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה א' מן המקראות שאין להם הכרע גשיש לנטותם למעלה ולמטה כמו הכא דיש לפרש אם תיטיב שאת לשון סליחה, כמו נושא עון, או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא, וכמו והשיאו אותם עון אשמה (פ' נשא). כן פירש"י, ובדבר עיקר דרשא זו עי' בפי' רשב"ם ס"פ וישלח בפסוק ותמנע היתה וגו' כי הרבה תיבות בתורה שאפשר להמשיך המלה למעלה ולמטה אע"פ שאין הכרחם בחיוב. ועי' בת"י כאן שכתבו דלפי הפי' השני הו"ו דואם לא תיטיב מיותר ועי' עוד ברשב"ם שם בפסוק ואיה וענה. (יומא נ"ב ב') אם תיטיב וגו'. תניא, אמר הקב"ה לישראל, בראתי יצה"ר ובראתי לו תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר הלוא אם תיטיב שאת דמפרש הלשון תיטיב כנוי לתורה, כמ"ש (ברכות ה' א') אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם. ואם לאו אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ המפרש הלשון חטאת כנוי ליצה"ר, ובאור הלשון לפתח לפי זה נראה דמכוין למ"ש בסנהדרין צ"א ב' דיצה"ר שולט באדם משעת יציאתו לעולם, וזהו שאמר לפתח – כלומר, מיד שיצא לפתח [לאויר] העולם יצה"ר שולט בו, ואם בשנים הבאות אין עוסקין בתורה אז היצה"ר לא יזוז ממקומו. , ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו ונראה דר"ל אם אתה רוצה ללחום עמו אז לא לבד שאין אתה נמסר בידו, היינו שלא ישלוט בך, שזה בא ע"י העסק בתורה, אלא עוד תוכל למשול בו ולכוף אותו ולקבל שכר על זה, וכמ"ש בע"ז י"ז ב' שחכם אחד אמר לחבירו ניזל אפתחא דזונות ונכפיי' ליצרא ונקבל אגרא, וע' בתו"כ ס"פ אחרי ולפנינו שם. .
(קידושין ל' ב')
2ואם לא תיטיב. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בגי גד ובני ראובן זדבר והפוכו, כמ"ש משה אם יעברו ואם לא יעברו. אינו תנאי, והיינו דכתיב אם תיטיב ואם לא תיטיב חודעת ר' חנינא בן גמליאל דלא בעינן תנאי כפול בעלמא, ושאני הכא, משום דבלא תנאי כפול הו"א אם תיטיב תקבל שכר ואם לאו לא תקבל לא שכר ולא עונש, קמ"ל תנאי כפול שאם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. –
ויש להעיר לפי מ"ש בברכות ז' א' כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, א"כ הי' הקב"ה מוכרח כביכול לפרש ואם לא תיטיב וכו', משום דאל"ה הי' מתקיים הלשון שאת בכל אופן שהוא, וא"כ אין ראי' מכאן לדעלמא דבעינן תנאי כפול, וי"ל דהא דאין הקב"ה חוזר מדבורו לטובה הוא רק היכא שבמניעת קיום התנאי אין עבירה, אבל היכא שבהמניעה יש עבירה אין סברא שיהי' החוטא נשכר. וראי' לזה, שהרי גם בלא תנאי אלא הבטחה סתמית אפשר שתשתנה מפני החטא, וכמ"ש בברכות ד' א' שאע"פ שהבטיח הקב"ה ליעקב ושמרתיך בכל אשר תלך בכ"ז הי' ירא שמא יגרום החטא, ודו"ק, וע' לקמן ר"פ וישלח. [שם ס"א ב']
3לפתח חטאת רובץ. אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנא' זבובי מות וגו', ושמואל אמר, דומה לחטה, שנאמר לפתח חטאת רובץ טפירש"י לשון חטה דריש, ואולי י"ל שיש למאמר זה שייכות עם מ"ש בברכות מ' א' אילן שאכל אדה"ר חטה היה, וי"ל שממנו הושתת היצה"ר. ונראה לומר דרב ושמואל לא פליגי אהדדי, דשניהם מודיעים בזה בכלל תכונת היצה"ר שראשיתו מצער ואם לא יתגבר עליו האדם להכחידו בעודו באבו אז אחריתו ישגא וימשוך אחריו את רוח האדם וכל רגשותיו, ומתארים שניהם את ערך קטנותו בתחלתו ע"ד המליצה ותפיסת בני האדם, זה מדמהו לזבוב, קטן היצורים, וזה מדמהו לחטה, קטנה שבצמחים, ודו"ק. –
והנה זה נראה פשוט אשר בדבר מקום מושבו של יצה"ר מודה שמואל לרב שיושב בין שני מפתחי הלב, שהרי בזה לא פליג עליו, ויש להעיר נ"מ בזה לדינא במש"כ המג"א סי' תר"ז ס"ק ג' לענין סדר הודוים ביוה"כ, וז"ל, ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י], ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב, לומר אתה גרמת לי, עכ"ל, [והוא לפנינו במ"ר קהלת פ"ז בפסוק והחי יתן אל לבו, ולמה כותשין על הלב, למימר דכולה מתמן) והנה לפי המבואר כאן דהיצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב, והרמב"ם בפ"א מ"ח דאהלות הגבול דמפתח הלב היא החזה [לפי שבתנועת החזה תנשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן], ולפי"ז מבואר שהעיקר כמש"כ בכתבי האר"י שצריך להכות על החזה אחרי כי שם שוכן היצה"ר והוא הגורם לעבירה. ומ"ש במדרש שיכה על הלב צ"ל דלב לאו דוקא אלא חזה, ולב הוא שם הכולל גם לחזה, וכן צ"ל מ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"ה דהלב הוא סרסור דעבירה שהוא חומד, דהלב לאו דוקא אלא החזה, מקום משכן היצה"ר, וכן פי' הכתוב ולא תתירו אחרי לבבכם, וכהנה מלשונות הכתובים. .
(ברכות ס"א א')
4לפתח חטאת רובץ. אמר לי' אליהו לרב יהודה, אמריתו אמאי לא אתא משיח, והא האידנא יומא דכפורי הוא ואבעול כמה בתולתי בנהרדעא, אמר לי', הקב"ה מאי אמר, אמר לי', לפתח חטאת רובץ יפירש"י יצה"ר מחטיאו בעל כרחו, עכ"ל, ולדעתי פירוש זה אינו מרווח, דלפי"ז עדיין תשאר השאלה אמאי לא אתא משיח אחרי שאין החוטאים אשמים, כיון דהיצה"ר מחטיאם בע"כ, ולולא דבריו הי' נראה לפרש כונת המאמר של הקב"ה דבאמת החטא מעכב, והבאור הוא ע"פ מ"ש באגדה דחלק צ"ד א' דמשיח יושב אפתחא דרומי ומחכה לצאת לגאול את ישראל, ומפני חטאינו מתמהמה לבא אלינו, ועל זה אמר שהקב"ה אומר ברמז דק, לפתח, כלומר לפתח הידוע ששם יושב משיח ומחכה לצאת – חטאת רובץ ומעכב עליו לצאת ממנו, ודו"ק. –
ומה שאמר האידנא יומא דכפורא ואבעלי כמה בתולתי, באמת הוא דבר פלא, שביום הקדוש והמכובד הזה יארעו מעשים מגונים כאלה בישראל, ויותר מזה תמוה הדבר שמצינו ענין עבירה זו ביום זה בכ"מ בש"ס, כמו בגיטין נ"ז א' בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה המאורסה ביוה"כ, וכ"ה בב"מ פ"ג ב', והוא דבר פלא ולא נתבאר סבת הדבר. ואפשר לומר ע"פ המבואר בסוף תענית כ"ו ב' לא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ שבהם בנות ישראל יוצאות מקושטות וחולות בכרמים וכו', ואחרי שידוע שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ז' א') לא יפלא איפה אם בין המון העם ארעו מקרים מכוערים אפילו ביום זה.
ובזה ארוחנא לתת טעם על קריאת פרשת עריות ביוה"כ, שהפוסקים עמלו למצוא טעם לקריאה זו, ולפי מש"כ הענין מבואר, שהוא כדי להזהיר את העם שלא יכשלו בקרבת עריות מסבת מאורעת היום, ואע"פ שמהראוי הי' לקרות בשחרית, אך א"א לדחות הקריאה של סדר היום, או שהיציאה לכרמים היתה לאחר תפלת המנחה. והנה בר"פ אחרי כתבנו עוד בטעם קריאת פרשה זו ביוה"כ, וכאן אין המקום נועד להאריך בזה. .
(יומא י"ט ב')
5לפתח חטאת רובץ. אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס. יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם, שנאמר לפתח חטאת רובץ יאסימן לדבר, כי לפתח יציאתו לעולם יצה"ר שולט בו אבל לא משעת יצירה, וכהאי גונא דרשו בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה על הפ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער ויצא לעולם, וצ"ע ממ"ש באגדות ר"פ תולדות ויתרוצצו הבנים בקרבה, כשעברה רבקה לפני ביהמ"ד נדחק יעקב לצאת, וכשעברה לפני בית עבודת אלילים נדחק עשו לצאת, הרי דהיצר שולט באדם עודו בבטן. וקצת יש ליישב דזה גופא כלול בדברי רבקה אם כן למה זה אנכי, כלומר, מה נשתנו עלי סדרי הבריאה ששולט בהם היצר קודם זמנם. .
(סנהדרין צ"א ב')
6לפתח חטאת רובץ. דרש רבי שמלאי, [בשעה שהולד במעי אמו] מלמדים אותו כל התורה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ יבמפרש חטאת מלשון חסרון וגרעון, והלשון לפתח סימן הוא לצאתו לאויר העולם וכבדרשא הקודמת. .
(נדה ל' ב')