תורה תמימה על התורה · שמות · פרק 34 · פסקה 27

כתב לך. דרש ר' יהודה בר נחמני, כתיב כתב לך, וכתיב כי על פי הדברים האלה, הא כיצד ^לטסמך על תוכן דרשות הבאות, דהלשון על פי הדברים ענינו תורה שבע"פ, וקשה לו דהלשון כתב לך משמע שהדברים נכתבים ועל פי משמע דלא כתבם. , דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב ^מכלומר דהא והא היו. ומה שחיבר שתי הלשונות כאחד אשמעינן דאין לעבור גבול עולם, וזו שנתנה בכתב אינה רשאה להאמר בעל פה, וזו שבע"פ אינה רשאי להכתב. ולא נתבאר לי דברי רש"י שכתב וז"ל, דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה, עכ"ל, למה זה דוקא למוסרם לישראל והלא האיסור הוא לכ"א לעצמו, ואולי פירש ע"ד ההוה ממאמר הקב"ה למשה שתכלית האמירה היה ללמד לישראל כמ"ש בפ' וילך ולמדה את בני ישראל, וצ"ע.
ובטעם הדבר בכלל נאמרו סברות רבות, וז"ל הרמב"ם במורה בתחלת פרק ע"א מראשון, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם לענין [ר"ל מפני ענין] המתפשט באומה דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת, שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספיקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו תתחדש המחלוקת בין האנשים ושובם חבורות והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לב"ד הגדול כמו שבארנו בחבורנו התלמודיים, עכ"ל, ולפי"ז צריך לחבר לסברא זו גם העיקר השני דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, כי מה שהוא מכוון ומוחזק להיות כתוב אינו נכון לשנות בעל פה.
אמנם בזה"ז כי קצרו הדעות הותר הלמוד גם בכתב וגם בעל פה, ועל זה נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, כי מפני קוצר הדעות יש חשש שמא תשתכח התורה כך מסיק הגמרא בתמורה י"ד ב'.
ודע דהא דמצינו בתלמודים ובספרי הברייתות דרשות שונות שעל פיהם הוציאו חז"ל את עניני ולשונות הכתובים מפשטם כמו למשל בברכות ל"ב א' על הפ' בדברים ודי זהב אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, כסף וזהב שהרבית לישראל עד שאמרו די גרם להם לישראל שעשו העגל, ובב"ק ס' ב' על הפ' בפרשה משפטים כי תצא אש ומצאה קוצים דרשו כל הפסוק בדרך משל לצדיקים ולרשעים, וב"ב ע"ה א' על הפ' דפ' חקת על כן יאמרו המושלים באו חשבון באו ונחשוב חשבונו של עולם, ובעירובין נ"ד א' על הפ' דפ' הנ"ל וממתנה נחליאל לענין קנין התורה, ובחולין ה' א' אדם כי יקריב מכם מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה כלומר שמקבלין קרבנות מפושעי ישראל ועוד כהנה הרבה, ובמדרשים ואגדות פעמים אין מספר.
בכל אלה אין כוונת חז"ל חלילה שכן הוא פשט הכתובים ממש, אלא דמפני הכלל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב היה קשה הדבר על הלומדים לזכור הכל בעל פה ויותר מזה בעניני אגדות, לכן השכילו חז"ל לסמוך כל ענין ומאמר מקובל באחד מלשונות התורה כדי שיהיו נוחים לזכור, מפני שע"פ הטבע נכון לזכור תוכן ענין עפ"י איזה ציון וסימן שהוא כנודע הדבר בחוש ובהרגש.
ויותר מזה מצינו שאפי' לדברים שהם הלמ"מ טרחו חז"ל למצוא סמוכים בלשון התורה כמו שיעורים חציצין ומחיצין סמכו כולם אקראי כמבואר בעירובין ד' ב', וכן קשר שלתפלין (ע' ברכות ז' א) וניסוך המים בחג (ע' ר"ה ז' א') והרבה כהנה.
ואל זה כיונו חז"ל בכ"מ בתלמוד לשבח מעלת הציונים והסימנים, כמו בשבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובעירובין כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ושם נ"ד א' עשה ציונים לתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה ופירשו המפרשים שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר להאחז ולגמור בה אינה תורה שאינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח. וזהו הענין שמצינו בכ"מ בחז"ל שסמכו כמה דינים וענינים שונים בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל להענין דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והכונה בכל אלה כדי שיהיו הענינים נוחים לזכור כמש"כ. ועד"ז פירשנו הפסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו שהוא לכאורה כפל לשון. ויתפרש ולא זכר שלא עשה לו זכר וסימן לדבר לזכרהו, ולכן – וישכחהו, ועוד פירשנו ע"ד זה הפרשה זכור את אשר עשה לך עמלק ויתבאר שם אי"ה. ויותר מזה כתבו תוס' בסוף מגילה ל"ב א' שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותה בעל פה וע"י כך היו נזכרים יותר יעו"ש, וכבר זכרנו ועוד נזכיר אי"ה כלל ענין זה ביתר באור במקומות שונים בחבורנו, וכאן די בזה. .
(גיטין ס׳ א׳)

כתב לך. א"ר יוסי ב"ר חנינא, לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר כתב לך וכתיב (פ׳ א׳) פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ^מאומבואר בגמ' כאן דהיינו רק כח הפלפול והסברא ניתן למשה, אבל גוף התורה היא מורשה לכל ישראל. .
(נדרים ל"ח א׳)

את הדברים האלה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, [מנין לדברים שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרן בכתב שנאבד] כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות ^מבר"ל אלה המפורשים בתורה ולא הלכות שנמסרו לך בע"פ והיינו הלכות למשה מסיני, ודרשה זו סניף היא להדרשה הבאה בענין זה ושם נתבאר יעו"ש. .
(גיטין ס׳ ב׳)

כי על פי הדברים. א"ר יוחנן, תורה רובה בעל פה ומעוטה בכתב, שנאמר כי על פי הדברים ^מגר"ל רוב דיני התורה באים ממדרש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שהם מפרשים את התורה שבכתב, ואלה שהם מפורשים בתורה שבכתב ומבוארים מעצמם בלא מדרש מעטים הם לעומת המצות הנדרשות, ומסמיך זה על לשון הפסוק כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ודריש על פי כמו על פה, והנה אם הכריתת ברית היתה על דברים שבע"פ ולא על תורה שבכתב ש"מ שתורה שבע"פ היא העיקר, מפני שמרובה היא על תורה שבכתב. .
(שם שם א׳)

כרתי אתך ברית. א"ר יוחנן, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ^מדר' יוחנן לשיטתיה בדרשה הקודמת תורה רובה על פה וכו' יעו"ש מש"כ שם. וטעם הדבר משום דתורה שבע"פ חביבה יותר מתורה שבכתב כמבואר בדרשה שבסמוך מירושלמי. .
(שם שם ב׳)

כרתי אתך ברית. תניא, רבי אומר, גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ^מהנראה דר"ל כיון דחזינן שעפ"י דברי התורה כרת הקב"ה ברית עם משה וישראל, וכן מצינו שעפ"י מצות מילה כרת הקב"ה ברית עם אברהם כמש"כ בפ' לך ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' ואתנה בריתי ביני ובינך וגו' ש"מ שהענינים שקולים הם. .
(נדרים ל"ב א')

כרתי אתך ברית. א"ר חגי משום ר׳ שמואל בר נחמן, נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזו מהן חביב, כשהוא אומר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל – הוי אומר אותן שבפה חביבים ^מוהיינו הך דדרשה לעיל בשם ר' יוחנן. ונראה בטעם החביבות הזאת ע"פ מ"ש בריש יבמות ב' ב' מילתא דאתיא מדרשה חביבא ליה, ורוב תורה שבע"פ באה מדרשות מי"ג מדות. .
(ירושלמי פאה פ"ב ה"ד)