1ונוקב שם ה'. ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא, דכתיב ויקב ויקלל, ודילמא עד דעביד תרווייהו להנראה הכונה משום דלשון נוקב אפשר לפרש מלשון ביאור ופירוש, וכמו אשר נקבו בשמות (פ' במדבר ובכ"מ) וא"כ אפשר לפרש ונוקב שם ה' מי שמפרש שם ה'.
, לא ס"ד, דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב ואת המקלל, ש"מ חדא היא לוואמנם בזה הוי נ"מ בין שם נוקב לשם מקלל, דבשם מקלל כלול גם נוקב משא"כ בשם נוקב אין כלול מקלל, יען כי שם מקלל הוא פעל כללי לכל מיני קללות, ונוקב הוא ענין קללה באופן מיוחד, וכהאי גונא ביארנו בשבועות ל"ה א' דאלה הוי בכלל שבועה ואין שבועה בכלל אלה.
.
(סנהדרין נ"ו א')
2ירגמו בו כל העדה. יהיו כל העדה כבעלי דבבא לו לזנראה דמדייק כאן כמו שדייק בפ' י"ד ורגמו אותו כל העדה, וכי כל העדה רוגמין אותו, והלא רק העדים רוגמין אותו, ולכן אמר שיהיה כל העדה באיבה ומשטמה לנקום נקמת ה' כאלו כולם משתתפים לרגמו.
.
(תו"כ)
3כגר כאזרח. אמר ר' מיאשא, בן נח שבירך את השם בכנויין חייב, מאי טעמא, דאמר קרא כגר כאזרח בנקבו שם יומת, גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם, אבל עובדי כוכבים אפילו בכנוי חייב לחענין כנויין עיין לעיל בפסוק י"א.
.
(סנהדרין נ"ו א')
4כגר כאזרח. גר זה הגר, כגר – לרבות נשי גרים, אזרח – זה אזרח, כאזרח – לרבות נשי אזרחים לטעיין מש"כ בפ' אחרי בפ' האזרח והגר (ט"ז כ"ט) וצרף לכאן.
.
(תו"כ)
5בנקבו שם. תניא, אינו חייב עד שיברך שם בשם מכגון שיאמר יכה פלוני את פלוני או שם פלוני את שם פלוני.
, מנה"מ, אמר שמואל, דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם יומת מאר"ל להכי אהדריה בהאי קרא לומר לך עד שיקוב שם בשם.
.
(סנהדרין נ"ו א')
6בנקבו שם. המקלל אביו ואמו בכנויים ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין, מאן חכמים – ר' מנחם ב"ר יוסי, דאמר קרא בנקבו שם יומת, מה ת"ל שם, לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם מבר"ל מה ת"ל בנקבו שם אחרי דכבר כתיב ונוקב שם ה' מות יומת. ורש"י פי' אם אינו ענין לנוקב שם ה' תנהו ענין למקלל אביו ואמו, עכ"ל. ונראה הענין עפ"י מ"ש בקדושין ל' ב' הוקשה ברכת אב ואם לברכת המקום, ואע"פ דבדרשה הקודמת מבאר דאיצטריך פסוק זה דאינו חייב עד שיברך שם בשם כתב רש"י דר' מנחם ב"ר יוסי לא ס"ל הדרשה דלעיל. והתוס' בשבועות ל"ו א' כתבו על דין זה, תימא, הא איצטריך לכדדרשינן בפ' ארבע מיתות דאינו חייב עד שיברך שם בשם, עכ"ל, ונשארו בתימא. וכנראה לא ניחא להו לפרש כרש"י דר' מנחם ב"ר יוסי לא ס"ל כהך דרשה, משום דעכ"פ קשה האיך אנו מקיימים שני דינים אלו הבאים מחד דרשה, כי בכאן הלא הלכה כחכמים, ואי קיימא הך דרשה לא קיימא הך. והכ"מ בפ"ב מעכו"ם תמה על הרמב"ם שפסק שני הדינים הבאים מדרשה אחת, וכתב אולי מקרא אחרינא דרשי חכמים, וכן התוי"ט כאן תמה על סתירת הפסקים לפי טעמי הדרשות, ונשאר בתימא.
ואני תמה מה ראו להקשות ככה, כי הלא מפורש אמר ר' מנחם ב"ר יוסי, כי דיוקו לא מן כל המאמר בנקבו שם יומת רק ממלת שם לבדו, וכמו שאמר מפורש מה ת"ל שם, והכונה דהול"ל בנקבו יומת, דממילא הוי ידעינן דקאי על ניקוב השם כיון דמוסב על תחלת הפסוק ונוקב שם ה' וכמו שאינו חוזר במקלל, לומר הוצא את המקלל השם, ולפי"ז אין אנו צריכים כלל לומר דר' מנחם ב"ר יוסי לא ס"ל הדין והדרשה דאינו חייב עד שיברך שם בשם, דבאמת ס"ל כן מיתורא דכל המאמר בנקבו שם יומת, ודין זה שלפנינו מדייק מיתור המלה שם, ובזה הכל בא על מקומו לנכון, כי שתי הדרשות והדינים קיימים, כמבואר. וביותר תמה אני על רש"י שהוא בעצמו כתב בדרשה זו דר' מנחם ב"ר יוסי מה ת"ל שם הול"ל בנקבו יומת ומה ת"ל שם, עכ"ל. וזה מפורש כדברינו שגם הדרשות גם הפסקים עולים לנכון.
.
(שם ס"ו א')