1לא תסיג. מה ת"ל, והלא כבר נאמר לא תגזול, אלא מלמד שכל העוקר תחומו של חבירו עובר בשני לאוין, יכול אף בחו"ל כן, ת"ל בנחלתך אשר תנחל בארץ, בא"י עובר בשני לאוין ובחו"ל עובר בלאו אחד כחטעם הדבר נראה פשוט משום דבא"י כל מה שיש לאדם הוא שלו בהחלט לדורות ולדורי דורות, משא"כ בחו"ל בגלות בין האומות אין לישראל זכות מוחלט בקרקע, לכן א"א לכנות זה בשם השגת גבול מוחלט ממש ונחשב רק כמטלטלין שעוברים על לא תגזול.
ועיין בטור חו"מ סי' שע"ו השמיט בענין זה לאו דלא תגזול וכתב במקומו עבירה היא בידו, וביאר הסמ"ע טעמו משום דקרקע אינה נגזלת, וכ"מ בתוס' ב"מ ס"א א' ד"ה אלא, ודבר פלא הוא, שהרי מפורש אמרו כאן דבהשגת גבול בקרקע עובר בלא תגזול, ומ"ש בעלמא קרקע אינה נגזלת נראה פשוט דהוא רק לענין שאינו קונה את הגזל בשינוי וכדומה, משום דכל היכי דאיתא שם הבעלים עליה, אבל בלאו דלא תגזול בודאי עוברים, וכסמך ראיה לזה שהרי קיי"ל אדם הוקש לקרקעות (מגילה כ"ג ב') ובפירוש אמרה תורה וגונב איש, והיינו גניבה היינו גזילה, וע' תוס' ב"ק ס"ב ב' ד"ה יצא ובמל"מ פ"ד ה"א ממלוה. –
והנה שם השגת גבול שבתורה תפסו חז"ל לכל דבר שאדם מחסר לחבירו, כגון היורד לאומנות חבירו או למחייתו, ומהפך בעסק אחד ובא חבירו ותפסו, וחדוש שכל כך מזלזלים בני אדם בכך, וחז"ל השוו קפוח פרנסה לקפוח הנפש [עיין יבמות ע"ח ב' אל שאול ואל בית הדמים וכו'], והרוצה לעמוד על פרטי דין זה ימצאם בחו"מ סי' קנ"ו ס"ה, רל"ז ס"א, רס"ח ס"ג, שע"ו ס"א, שפ"ו ס"ג ובסמ"ע שם ס"ק י'.
[ספרי]
2לא תסיג. תניא, מניין למוכר קבר אבותיו שעובר בל"ת, ת"ל לא תסיג גבול רעך, יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם, ת"ל בנחלתך אשר תנחל כטבימי חז"ל הי' הנהוג שכל משפחה היתה מיחדת לה מקום לקבר בני המשפתה. וע' בבכורות נ"ב ב' פסק הגמרא בענין דאיירי שם דהיכי דבאיזה ענין מקח וממכר יש פגם משפחה חוזר המקח ומביא ראי' על זה מהא דתניא המוכר קברו [שבתוך קברי משפחתו] באים בני משפתה וקוברים אותו בעל כרחו של לוקח משום פגם משפחה, יעו"ש. ולפי הדרשה שלפנינו קשה מאי ראי' דמשום פגם משפחה הוא ודילמא משום לאו דהשגת גבול כמבואר, ואפילו אי נימא דדרשה זו הוי אסמכתא כאשר באמת לא מנוה מוני המצות, מ"מ א"א ללמוד מכאן לדעלמא דמשום פגם משפחה חוזר המקח, דעכ"פ יש סמך לזה הלאו בתורה, וצ"ל דטעם סמיכות דבר זה ללאו זה הוא משום פגם משפחה, ועדיין צ"ע.
.
(שם)
3לא תסיג. תניא, מניין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע בדברי ר"א אמר על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בל"ת, ת"ל לא תסיג גבול רעך להגר"א גורס כאן הפסוק לא תשיג גבול עולם (משלי כ״ג:י׳), ולדעתי' נקט אותו הספרי כאן משום דאיירי בענין השגת גבול, ובאור הענין נראה משום דלכל תנא או אמורא קבעה הגמרא כללים בהלכות, כמו ב"ש וב"ה הלכה כב"ה וכן אביי ורבא, ר' יוחנן ור"ל, ר' אליעזר ור' יהושע, וכדומה, וא"כ זה המחליף דברי ב"ש לב"ה ודב"ה לב"ש וקובע לפי"ז הלכה כב"ה שהם באמת דברי ב"ש, א"כ הוא משיג גבול עולם שנקבעו בהלכות עולם, ומה שתפס הספרי דוקא ר"א ור"י לא נתבאר לי כעת.
והנה מלשון הספרי לומר על טהור טמא ועל טמא טהור משמע דדוקא בכהאי גוונא דהדבר נוגע לדינא יש איסור חליפי השמות ולא היכי דאין נ"מ לדינא, ובאמת כן משמע בשבועות י"ט א' דרב ששת הי' מחליף דברי ר' עקיבא לדר' אליעזר ודר"א לר"ע ופירש"י שלא הי' מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור, עכ"ל. אבל בירושלמי שבת פ"א ה"ב איתא דמי שמדייק לשנות כל דבר בשם אומרו נקרא איש אמונים, ואין ראי' מרב ששת שהי' סג"נ וכל למודו הי' בע"פ והי' קשה לו לדקדק בשמות, יעו"ש. ומבואר מזה דאפילו בדברים שאין נ"מ בהלכה צריך לדקדק.
וכדי שלא לעשות מחלוקת בין הירושלמי וספרי צ"ל דהיכי דחליפי השמות נוגע לדינא אז עוברים על לא תסיג גבול עולם וכפי שבארנו, ובענינים בעלמא שאין נוגע לדינא הוי רק מעלה ומדה טובה לבד, וכמשמעות לשון הירושלמי שנקרא איש אמונים, ודו"ק.
.
(שם)
4אשר גבלו ראשונים. מאי גבלו ראשונים, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, דכתיב (פ' וישלח) אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ, אטו כולי עלמא יושבי רקיע הם, אלא שהיו בקיאים בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנים לאר"ל קנה מדה זו שבקרקע ראוי לגדל בו זיתים, וזה ראוי לגפנים וזה לתאנים, ולכן ראוי לקרותם יושבי הארץ שבקיאים בישובה, כלומר בטבעה ותכונתה, ונ"מ בדבר זה שאסור ליטע סמוך למיצר חבירו להכחיש קרקע שלו כשיעור אשר גבלו ראשונים, ומי הם ראשונים – אלה האומות שקבעו שיעורים וגבולים לזה, וכמו דקיי"ל דחמשה זרעונים בששה טפחים לא ינקי אמצעי ושברוחות מהדדי, משום דשיעור יניקת כל זרע הוי טפח ומחצה עם מקום הזרע, הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד אמצעי ועד האמצעי ג' טפחים וכדומה מן הידיעות שבאו לבני אדם בקבלה ומסורה מראשוני האומות האלה.
.
(שבת פ"ה א')
5אשר גבלו ראשונים. מכאן דמנהגא מילתא היא לבכך הובא בשם תשובת ר"ש גאון בטור חו"מ סי' שס"ח בזה"ל, חייב כל אדם לבלתי שנות המנהג דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא דכתיב אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, עכ"ל. והלשון דאמרינן משמע דהוא מלשון חז"ל מאיזו ברייתא, אבל לא מצאתיה. וע' בברכות נ"ד א' יליף זה מלשון הפ' דמשלי (כ"ג) אל תבוז כי זקנה אמך, ופירש"י למוד מזקני אומתך לעשות מה שעשו הם עכ"ל, ומפרש אמך מלשון אומה, ועיי"ש ס"ג א' ולפנינו בפ' האזינו בפ' שאל אביך ויגדך.
[שו"ת רב שרירא גאון].