1קדש לי. מכאן שקדשו בכורות במדבר אר"ל ולא שהותחלה מצוה זו בכניסה לארץ. ומדייק זה מדלא פתח הפרשה בלשון כי תבאו אל הארץ כמו בפסח בסמוך בפסוק ה' ובכ"מ. ואע"פ דכתיב לקמן בפסוק י"א והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' והעברת כל פטר רחם לה', התם כונה אחרת באותו הלשון, דדרשינן עשה מצוה זו כדי שתכנס לארץ, כפי שיתבאר שם, וע"ע מענין דרשה זו לפנינו בפ' במדבר (ג' י"ג) בפסוק כי לי כל בכור. .
(בכורות ד׳ ב')
2כל בכור. כל בכור – עד דאיכא כולי' בכור [בישראל – הא כל מקום שיד עובד כוכבים באמצע פטורה מן הבכורה] בהיינו אם היה להעובד כוכבים חלק אחד מאלף בולד הרי זו פטורה מן הבכורה, אבל אם היה לו בהעובר אבר אחד ששייך לו רואין כל שאלו יחתך זה האבר יהיה בעל מום למזבח הרי זה פטור ואם לאו חייב, ומשכחת לה בחתוך אבר שלא יהיה בעל מום כגון ביתרת אבר, וע"ל בפ' תשא ל"ד י"ט בפ' וכל מקנך תזכר, לענין פטור שותפות עובד כוכבים בהאם, ועיין בסמוך בדרשה בבני ישראל הובאה ג"כ דרשה לפטור בכורה בשותפות עובד כוכבים ודרשינן בישראל ולא בעובד כוכבים, אמנם שתי הדרשות צריכות, דהתם ילפינן לעיקר הפטור בשותפות עובד כוכבים, וכאן ילפינן לענין שיעור השותפות דאפילו בכל שהוא פוטר. .
(שם ג׳ א׳)
3כל בכור. יכול אפילו נקבה ת"ל (פ׳ ראה) הזכר תקדיש, אי זכר יכול אפי' יצתה נקבה לפניו ת"ל פטר כל רחם גולולא זאת הו"א אפילו יצתה נקבה לפניו, ואע"פ דכתיב בכור, אך הו"א דבכור משמע כל שהוא בכור לשנים מאחיו הזכרים, וכמו ותאמר הבכירה אל הצעירה (פ' וירא). .
(שם י"ט א׳)
4פטר כל רחם. יכול אפי' יצא אחר יוצא דופן ת"ל בכור דועיין בדרשה הקודמת. .
(שם שם)
5פטר כל רחם. אמר רב אדא בר אהבה, לויה שילדה בנה פטור מחמשת סלעים, מאי טעמא, דאמר קרא פטר כל רחם, בפטר רחם תלי רחמנא הואפילו ילדה ג"כ מישראל פטור, כיון דבכור בפטר רחם תלי רחמנא, ולא קשה לפי"ז למה פטור הבכור הנולד מישראלית הנשאת לכהן וללוי, דהתם הפטור מטעם אחר הוא, דילפינן בק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר אינו דין שיפטרו את עצמן כמבואר ריש פ"ק וריש פ"ב דבכורות. .
(שם מ"ז א׳)
6פטר כל רחם. היוצא דופן אינו בכור, מ"ט דכתיב פטר כל רחם, פטר רחם בעינן ווכן אינו בכור לנחלה דכתיב בענין נחלה וילדו לו (ר"פ תצא) דרך הולדה בעינן, וענין יוצא דופן פי' הרמב"ם בפי' המשניות ריש פ"ה דנדה דאשה המקשה לילד שוסעין חלציה בסם והולד יוצא משם. .
(שם שם ב׳)
7בבני ישראל. הלוקח עובר פרתו של עובד כוכבים והמוכר לו, אע"פ שאינו רשאי זדאסור למכור בהמה גסה לעובד כוכבים גזירה שמא מתוך זה ילמוד ישראל היתר גם להשאילנה או להשכירנה לעובד כוכבים והעובד כוכבים יעשה עמה מלאכה בשבת ויעבור ישראל על שביתת בהמתו, ועוד טעמים יש בזה [ועיין ביו"ד סי' קנ"א ס"ד דבזה"ז נהגו היתר בזה]. , והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה חר"ל או שקבלה ישראל להטפל בה ולחלק בולדות או שקבלה העובד כוכבים מישראל באופן זה. פטור מן הבכורה, שנאמר בישראל – ולא באחרים טרש"י מביא הפסוק דפ' במדבר הקדשתי לי כל בכור בישראל, אבל הרמב"ם ועוד פוסקים מביאים בזה הפסוק שלפנינו פטר רחם בישראל [וצ"ל בבני ישראל] ובאמת כן מסתבר, יען דהפסוק דפ' במדבר אצטריך לדרשה אחרת כפי שיתבאר אי"ה לפנינו שם, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לעיל אות ב' ובפ' ראה בפסוק כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך.
ויש מן האחרונים שהקשו על דין זה דהמוכר לו פטור, כיון דאמרינן שאינו רשאי למכור כמבואר, ואמרו בכתובות פ"א א' כיון דאמור רבנן לא לזבון אי זבן לא מהני, וא"כ נימא גם הכא דאין המכירה קיימת, והאריכו הרבה בזה, ול"נ פשוט דהתם בכתובות בלוקח ומוכר ישראלים איירי, וצריך לומר כיון דעברו אדרבנן אין מעשיהם כלום, משא"כ הכא בלוקח עובד כוכבים האם יציית דינא אם נאמר שאין המכירה קיימת, והלא בע"כ יקח את אשר קנה, וא"כ בהכרח הוא שלו. .
(שם י"ג א׳)
8באדם ובבהמה. את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלוים שאין להם באדם אין להם בבהמה יוע"ע לפנינו בפ' קרח בפסוק אך וגו' את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה באה דרשה בענין זה. .
(מכילתא)
9באדם ובבהמה. הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם מטפל בו שלשים יום ורשאי ליתנו בכל מקום שירצה אף בכור בהמה כן יאר"ל שנותנו בין בארץ בין בחו"ל, והרבותא בזה דהו"א דבכור בהמה הוי כמו קרבן דמביאין אותו לירושלים כדכתיב (פ' ראה) והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם. , ומה בכור בהמה הנפלים פוטרין מן הבכורה אף באדם כן יבובבהמה ודאי נפלים פוטרין דכתיב וכל פטר שגר בהמה משמע איזה שגר שהוא אפילו נפלים. .
(מכילתא)
10לי הוא. למה נאמר, לפי שנאמר (פ׳ ראה) כל הבכור וגו׳ תקדיש לה׳ אלהיך, יכול אם לא הקדישו אינו קדוש ת"ל לי הוא – מכל מקום, הא מה ת"ל הקדיש – הקדישו כדי לקבל שכר יגקצת צ"ע דמביא מפסוק דפ' ראה תקדיש לה', בעוד שהיה יכול להביא לענין זה הפסוק שלפנינו קדש לי, שהכונה אחת היא, וי"ל. ונ"מ בזה, שא"צ לברך כשנותנו לכהן משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא, ולא דמי לבכור אדם ופטר חמור דמברכין על הנתינה לכהן, דהתם מברכין על מצות הפדיון והיינו על הכסף הניתן לכהן תמורתם.
גם נראה נ"מ בזה שההקדש בפה אינו מעכב והוא רק למצוה בעלמא. דלפי"ז מותר להקדישו גם עד יום השמיני ולא כשאר קדשים שאינו חלה עליהם קדושה עד ליל יום השמיני וכמ"ש בבכורות נ"ז א' מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר, ואף דגם בבכור כתיב (פ' משפטים) ביום השמיני תתנו לי, היינו לנתינה ממש לכהן, ויש להביא ראיה לזה מזבחים י"ב א' ר' אפטוריקי רמי כתוב אחד אומר והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי, וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה, הא לילה לא חזי, הא כיצד, לילה לקדושה ויום להרצאה, והנה קשה ששביק הפסוק הקודם בתורה, בפ' משפטים דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו וכו', אלא ודאי דשאני בכור דאפשר להקדישו תיכף כשנולד. .
(שם)
11זכור את היום הזה. מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (פ׳ יתרו) זכור את יום השבת ידבכסף משנה ובמגדול עוז הראו מקור לזה בפסחים קט"ז ב', ובמכילתא פרשה זו, אבל זה תימה, שהרי שם לא נזכרה כלל הגז"ש זכור זכור משבת כמש"כ הרמב"ם, וגם לא בארו טעם ותכונת גז"ש זו, אך האמת שמקור דברי הרמב"ם הוא ממ"ר פרשה זו (פ' י"ט) בזה"ל, אמר הקב"ה למשה הזהר להם לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר זכור את יום השבת, כך היו זוכרים את הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים, ע"כ. ור"ל יש ביציאת מצרים גבורות ה' כמו במעשה בראשית וראוי לזכרו, והן הן דברי הרמב"ם בקצרה. ומה שיש עוד לבאר בענין סיפור יצי"מ יתבאר אי"ה לפנינו בפ' ראה בפסוק למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. [רמב"ם פ"ז ה"א מחמץ].
12ולא יאכל חמץ. אמר חזקיה, מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר ולא יאכל חמץ – לא יהא בו היתר אכילה טופירש"י מדקרינן לא יאכל משמע לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה באות שלוקח בדמים דבר מאכל, עכ"ל. וצ"ע למה כל האריכות הזאת, ולמה לא נפרש כפשוטו, דלא יאכל משמע אפילו להאכיל לאחרים, והיינו משום ההנאה דאית לי' להמאכיל, וכ"מ במכילתא דדריש מן לא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל, והיא היא גם כונת הגמרא. –
והנה הרמב"ם פ"א ה"ב מחמץ הביא דרשה זו דחזקיה, ואע"פ דבכ"מ בחבורו פוסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, אך ידוע דרכו דהיכא דאין נ"מ לדינא מביא דרשה היותר פשוטה כמ"ש בחבורנו כ"פ, ולבד זה כפי המתבאר בסוגיא הנה ר' אבהו אינו כחולק על חזקיה אלא כמוסיף, ועיין בר"ן, ולכן העתקנו גם אנו דרשה זו דחזקיה. –
ודע דאע"פ דלכו"ע חמץ בפסח אסור בהנאה כמו אכילה, בכ"ז אינו חייב כרת על הנאה, וטעם הדבר כתבו התוס' בסוגיין כ"א ב' ד"ה כל מקום, משום דגבי כרת כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה, ואפילו לר' אבהו לא משמע כי כל אוכל לכלול גם הנאה, עכ"ל. ולולא דבריהם אפשר לומר מדמרבינן רבוי מיוחד בשותה חמץ שהוא בכרת, כמ"ש בחולין ק"כ א' ונכרתה הנפש לרבות השותה, א"כ ממילא מבואר דעל הנאה ליכא כרת, דאי לאו הכי ל"ל לרבות השותה תיפוק ליה דנהנה. .
(פסחים כ"א ב׳)
13ולא יאכל חמץ. תניא, ר׳ יוסי הגלילי אומר, מנין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום אחד, תלמוד לומר ולא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים טזוקרינן לא יאכל חמץ היום, והוא ע"ד סמוכים, דכלל גדול הוא בש"ס. ועיין בספרי (פ' ראה, ט"ו ט"ז) גבי הענקה ורציעה, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום וסמיך ליה ענין רציעה ודרשינן שם ביום רוצעין ובלילה אין רוצעין, ולפי"ז צ"ע למה לא נדרוש גם הכא כן שאין חמוצו נוהג אלא ביום, ואפשר לומר דהכא אין סברא למעט לילה כיון דזמן אכילת פסח בלילה, וסמוכים אהני למעוטי שבעה, משא"כ התם אי לא ממעטינן לילה סמוכים למאי אתו. .
(פסחים כ"ח ב')
14ולא יאכל חמץ. לא יאכל אפי' לכלבים, ובמה אנן קיימין, אם לכלבו הרי נהנה, אלא אפי' לכלב אחרים, וזאת אומרת, אסור להאכיל חמץ אפילו לבהמת הפקר יזומפרש אחרים – של הפקר, מפני שאחרים יכולים לזכות בו, אבל אין לפרש של בעלים אחרים, דפשיטא הוא, שהרי יגיע לו הנאה מאותן אחרים שנתן מזונות לכלבם, וכנראה מפרש לא יאכל חמץ, שכל הנאה שהוא אסור בפסח אפילו אם רק יהנה איזה בעל חי ואינו נוגע לאדם. .
(ירושלמי פסחים פ"ב ה"א)
15ולא יאכל חמץ. ולא יאכל – לעשות את המאכיל כאוכל יחר"ל להזהיר את הגדולים שלא יאכילו לקטנים וכהאי גונא דרשו ביבמות קי"ד א' ועיין מש"כ בענין זה ס"פ שמיני בפסוק לא תאכלום כי שקץ הם (י"א מ"ב). .
(מכילתא)