מצחק. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, דרש ר' עקיבא, אין צחוק האמור כאן אלא ע"ז, וכה"א (פ' תשא) ויקומו לצחק,. ר' אליעזר אומר, זה ג"ע, וכה"א (פ' וישב) בא אלי העבד העברי לצחק בי, ר' יהושע אומר, זה שפיכות דמים, וכה"א (שמואל ב ב׳:י״ד) יקומו נא הנערים וישחקו וגו' וחרבו בצד רעהו, ואני אומר, חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק מי שעושה כן, אלא אין צחוק זה אלא ירושה, שהיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים, – ורואה אני את דברי מדברי ר' עקיבא טלאו דוקא מדברי ר"ע לבד אלא גם מדברי כל החכמים הדורשים בזה, כמ"ש חס ושלום וכו', ומה שתפס דברי ר"ע הוא משום דר"ע הי' דורש בשם כולם כמ"ש דרש ר"ע, וכולל דברי כולם בשם דרשת ר"ע. ובמ"ר פרשה זו (פנ"ג) נדרש אין צחוק זה אלא גע"ר בשם ר"ע ולא כמו שלפנינו בשם ר"א, ונראה עיקר כגירסת המדרש, יען דלפי אותה הגירסא דורש ר"ע ע"פ שיטתו באבות (פ"ג מי"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ומכיון שהי' ישמעאל עוסק בשחוק וקל"ר כמ"ש מצחק הי' בא גם לעבירת עריות.
ומה שנראה לרשב"י הכרח פירושו מדברי שאר החכמים לא נתבאר, דמה שאמר חס ושלום וכו' הוא רק להשיב על פירושיהם הם, אבל לא הכרח לפירושו, ונראה פשוט משום דכתיב סמוך לצחוק זה, שהי' שרה אומרת כי לא יירש בן האמה הזאת וכו', משמע דכל הפטפוטי דברים היו בדבר הירושה.
ובאמת צ"ע לפי דעת הדורשים דצחוק זה הוא ע"ז או גע"ר או שפ"ד, מה שייך לפי זה הטעם כי לא יירש, ומה נתינת טעם הוא לגרש את ישמעאל.
ויש להסביר הדבר ע"פ מ"ש בקדושין ס"ח ב' על הפ' דפ' ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, פריך הגמרא וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, ומה ת"ל בן אמך, ומשני משום דהו"א דהסתה שייך דוקא באחיו מן האב דסני לי' משום דממעט לי' בחלק ירושתו, ולכן צותה התורה שלא ישמע לו, משום דקרוב לודאי שרוצה להכשילו, אבל. באחיו מן האם דלא ממעט לי' בחלק ירושתו ולא סני לי' הו"א דישמע לי', קמ"ל.
ומבואר מזה, דמי שנוגע בירושתו הוא שונא גמור לו, ומחמת זה משתדל להסיתו ולהעביר אותו על דת, ויסיתנו ללמוד ממעשיו, ועל זה אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, וא"כ בודאי שונא הוא ליצחק, וא"כ יש לחוש שמא יסיתנו במכוון ללמוד ממעשיו, לכן גרש אותו. –
ויש להעיר מ"ש רשב"י שאין נראים לו דברי חבריו שצחוק האמור כאן הוא דבר עבירה משום דחלילה שיהי' בביתו של אותו צדיק שיעשה כן, שזה באמת רק סברא חיצונית וגם אינה מוכרחת, שהרי מצינו את עשו בביתו של יצחק ועשה מה שעשה, כמ"ש בב"ב ט"ז ב' שביום אחד בא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בתחיית המתים וכפר בעיקר וכו', בעוד שהי' לו באפשר להביא ראי' מכרחת שע"כ אי אפשר לומר כפי' חבריו דצחוק זה הוא דבר עבירה, שהרי אמרו בר"ה ט"ז ב' אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר [בסמוך פ' י"ז, מיד אחרי גרש שרה את הגר וישמעאל] כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, ומבואר במ"ר פ' שמות פ"ג והובא בפירש"י בסמוך שהיו המלאכים מקטרגים שלא ימציא לו הקב"ה לישמעאל באר מים מפני שעתיד להמית את ישראל בצמא, ואמר להם הקב"ה, אין אני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ועכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו, עכשיו צדיק הוא, ע"כ, ולפי"ז אי ס"ד כפי' החכמים דצחוק שבכאן הוא דבר עבירה, ע"ז או גלע"ר או שפ"ד, וענין מציאת הבאר הי' תיכף אחר מעשה צחוק זה כמבואר בפרשה, א"כ הלא גם באותה שעה רשע הי', ואיך אמרו המלאכים עכשיו הוא צדיק.
וכל כך נאמנה וחזקה ראי' זו לדעתנו עד שצריך עיון רב ליישב דעת החכמים מהערה זו, וצ"ל בהכרח או דלא ס"ל כלל כדעת זה הדורש [ר' יצחק] דאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי אותה שעה [אף כי זה דוחק מכמה טעמים], או דיפרשו באשר הוא שם בענין אחר כמש"כ רמב"ן בפ' י"ז דע"ד הפשט הוי הפי' סמוך לו, ר"ל לא מרחוק, ואינו בא כלל לדרשא הנ"ל או כמו שנבאר הפי' להלן אות י"ג, ואין משיבין מן הדרש, ואין להאריך עוד. .
(תוספתא סוטה פ"ו)
ומה שנראה לרשב"י הכרח פירושו מדברי שאר החכמים לא נתבאר, דמה שאמר חס ושלום וכו' הוא רק להשיב על פירושיהם הם, אבל לא הכרח לפירושו, ונראה פשוט משום דכתיב סמוך לצחוק זה, שהי' שרה אומרת כי לא יירש בן האמה הזאת וכו', משמע דכל הפטפוטי דברים היו בדבר הירושה.
ובאמת צ"ע לפי דעת הדורשים דצחוק זה הוא ע"ז או גע"ר או שפ"ד, מה שייך לפי זה הטעם כי לא יירש, ומה נתינת טעם הוא לגרש את ישמעאל.
ויש להסביר הדבר ע"פ מ"ש בקדושין ס"ח ב' על הפ' דפ' ראה כי יסיתך אחיך בן אמך, פריך הגמרא וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית, ומה ת"ל בן אמך, ומשני משום דהו"א דהסתה שייך דוקא באחיו מן האב דסני לי' משום דממעט לי' בחלק ירושתו, ולכן צותה התורה שלא ישמע לו, משום דקרוב לודאי שרוצה להכשילו, אבל. באחיו מן האם דלא ממעט לי' בחלק ירושתו ולא סני לי' הו"א דישמע לי', קמ"ל.
ומבואר מזה, דמי שנוגע בירושתו הוא שונא גמור לו, ומחמת זה משתדל להסיתו ולהעביר אותו על דת, ויסיתנו ללמוד ממעשיו, ועל זה אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, וא"כ בודאי שונא הוא ליצחק, וא"כ יש לחוש שמא יסיתנו במכוון ללמוד ממעשיו, לכן גרש אותו. –
ויש להעיר מ"ש רשב"י שאין נראים לו דברי חבריו שצחוק האמור כאן הוא דבר עבירה משום דחלילה שיהי' בביתו של אותו צדיק שיעשה כן, שזה באמת רק סברא חיצונית וגם אינה מוכרחת, שהרי מצינו את עשו בביתו של יצחק ועשה מה שעשה, כמ"ש בב"ב ט"ז ב' שביום אחד בא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בתחיית המתים וכפר בעיקר וכו', בעוד שהי' לו באפשר להביא ראי' מכרחת שע"כ אי אפשר לומר כפי' חבריו דצחוק זה הוא דבר עבירה, שהרי אמרו בר"ה ט"ז ב' אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר [בסמוך פ' י"ז, מיד אחרי גרש שרה את הגר וישמעאל] כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם, ומבואר במ"ר פ' שמות פ"ג והובא בפירש"י בסמוך שהיו המלאכים מקטרגים שלא ימציא לו הקב"ה לישמעאל באר מים מפני שעתיד להמית את ישראל בצמא, ואמר להם הקב"ה, אין אני דן את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ועכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו, עכשיו צדיק הוא, ע"כ, ולפי"ז אי ס"ד כפי' החכמים דצחוק שבכאן הוא דבר עבירה, ע"ז או גלע"ר או שפ"ד, וענין מציאת הבאר הי' תיכף אחר מעשה צחוק זה כמבואר בפרשה, א"כ הלא גם באותה שעה רשע הי', ואיך אמרו המלאכים עכשיו הוא צדיק.
וכל כך נאמנה וחזקה ראי' זו לדעתנו עד שצריך עיון רב ליישב דעת החכמים מהערה זו, וצ"ל בהכרח או דלא ס"ל כלל כדעת זה הדורש [ר' יצחק] דאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי אותה שעה [אף כי זה דוחק מכמה טעמים], או דיפרשו באשר הוא שם בענין אחר כמש"כ רמב"ן בפ' י"ז דע"ד הפשט הוי הפי' סמוך לו, ר"ל לא מרחוק, ואינו בא כלל לדרשא הנ"ל או כמו שנבאר הפי' להלן אות י"ג, ואין משיבין מן הדרש, ואין להאריך עוד. .
(תוספתא סוטה פ"ו)