1את חקתי תשמרו. תניא, אמר שמואל, מה ת"ל את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע, חקים שחקקתי לך כבר – תשמרו עתה קלדלא מצינו כלשון זה הפסוק באמצע המצות, ודריש דקאי על החקים שחקק הקב"ה בבריאת הטבע שיתגדלו כל הגידולים כ"א לעצמו בלא עירוב, כמש"כ באילנות ובבהמה למיניהם, בפ' בראשית, ובאופן כזה ישמרום עתה. ולדעת חד מ"ד ילפינן עפ"י דרשה זו דגם ב"נ מצווין על הכלאים [עי' סנהדרין ס' א'], אבל לא קי"ל כן. ועי' ברמב"ם ובכ"מ פ"י ה"ו ממלכים, וצ"ע.
.
(קדושין ל"ט א')
2את חקתי תשמרו. תניא, מניין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל ת"ל את חקתי תשמרו קלאיתבאר עפ"י מש"כ בדרשה הקודמת דעיקר המצוה היא משום קיום חקי הבריאה, וא"כ אין נ"מ באיזה אופן הוי ההרכבה.
.
(תו"כ)
3בהמתך. אחד שור ואחד כל בהמה לכלאים, מ"ט, יליף בהמתך בהמתך משבת קלבובשבת כתיב בעשרת הדברות שורך וחמורך וכל בהמתך.
.
(ב"ק נ"ד ב')
4בהמתך. אין לי אלא בהמתך, בהמת אחרים מניין, בהמה על חיה וחיה על בהמה, טהורה על טמאה, טמאה על טהורה מניין ת"ל את חקתי תשמרו קלגטעם הדבר כמש"כ לעיל אות קל"א יעוי"ש וצרף לכאן. וקצת צ"ע דלא אמר חיה על חיה מנלן, דהא כיון דכאן בבהמה איירי וא"כ צריך לימוד מיוחד לחיה, וי"ל עפ"י מה דקי"ל בעלמא חיה בכלל בהמה, וכמ"ש בחולין ע"א ב' חיה בכלל בהמה להרבעה.
.
(תו"כ)
5לא תרביע. תניא, יכול לא יהא מעמיד זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים, תלמוד לומר בהמתך לא תרביע, אין אסור אלא להרביע קלדובבבלי ב"מ צ"א א' בא דין זה במימרא דשמואל בלא ראיה מפסוק הזה ושקלו וטרו בדין זה, ותמיהני שלא העיר אחד מן החכמים בבבלי בדרשה זו אשר היא דרשה פשטית וגם בירושלמי באה בפשיטות, ועפ"י זה היו מונעים השקלא וטריא.
.
(ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב)
6לא תרביע כלאים. תניא, אלו נאמר בהמתך לא תרביע הייתי אומר לא יאחוז אדם את הבהמה בשעה שעולה עליה זכר ת"ל כלאים קלהר"ל דמלשון לא תרביע לחוד היה אפשר להבין דאפי' מין במינו אסור לעשות פעולה שיזדקקו זל"ז כגון להכניסם לדיר אחת משום דמגונה הוא להכי סיים הכתוב כלאים להורות דרק מין בשאינו מינו אסור. ובכ"ז מבואר בסוגיא דהיכי דיש לחוש משום פריצותא דעבדי אסור גם מין במינו ואפי' הכנסה לדיר, ועי' ביו"ד סי' רצ"ז ס"ג.
.
(ב"מ צ"א א')
7שדך. שדך – למעוטי זרעים שבחוץ לארץ קלובדרשה הבאה יתבאר דאיסור זריעת כלאים נוהג בין בארץ בין בחו"ל, ונראה לי לפרש דהלשון שדך משמע המיוחד לך הנקנה לך מן השמים, וחו"ל אין נקנה לישראל מן השמים, ועל זה מדייק כאן דא"כ ל"ל דכתב שדך דמשמע מיוחד לך, הלא הול"ל שדה, בלא כנוי, ולכן דריש שבא למעט זרעים שבחו"ל דמותרים, והיינו כלאי הכרם, והבאור הוא, משום דכפי שיתבאר בסמוך איירי הלשון שדך לא תזרע בכלאי הרכבה ולא בכלאי זרעים, ואשמעינן דכלאי הכרם מותרים בחו"ל, ועיין עוד בדרשה הבאה.
.
(קדושין ל"ט א')
8שדך. סמיך שדך לבהמתך, מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה קלזפירש"י מה בהמתך בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים עכ"ל. ונראה באורו, משום דמחוקי הבריאה שכל מין ומין מבע"ח יגדל ויוליד לעצמו ולא יתערב מין בשאינו מינו, ומכיון שצוה הקב"ה בסדר הבריאה כן, צוה רק על תערובות עקרית והיינו גדולי המינים ולא אתערובת חצונית ונפרדות, כמו חרישה בשור וחמור, וילפינן גם לשדך באופן כזה דוקא, דהיינו גידולי המינים ולא אתערובת חצונית, והיא רק אהרכבת כלאים שזה תערובת עקרית בהרכבת אילנות וירקות מין בשאינו מינו, בין שמרכיב אילן באילן בין אילן בירק ולא אזריעה בעלמא של כלאים, ודו"ק.
, ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו"ל אף שדך בין בארץ בין בחו"ל קלחכלאי בהמה בודאי נוהג גם בחו"ל, דהיא חובת הגוף שאינה תלויה בארץ. ואשמעינן דגם שדך אע"פ דהוי חובת הארץ נוהג גם בחו"ל, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת.
.
(שם שם)
9שדך. סמיך שדך לבהמתך, מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך היוצא ממנו מותר קלטוהיינו רק כלאי זרעים אבל כלאי הכרם אסורין בהנאה כפי שיתבאר לפנינו בפ' תצא בפסוק פן תקדש.
.
(חולין קט"ו א')
10לא תזרע. אין לי אלא זורע, מקיים מניין, ת"ל כלאים שדך לא קמיתכן דמדייק דמלת שדך מיותר, דדי היה לכתוב לא תזרע כלאים, ומדכתיב שדך משמע שלא רק על הזריעה הקפיד הכתוב אלא גם אנמצא בשדה, והיינו כשמקיים כלאים, וזה כשרואה אותם ומתיאש מלעקרם, ועיין ברש"י ע"ז ס"ד א' דפירש טעם דרשה זו באופן אחר. –
ועיין בסוגיא כאן דלא רק זורע ממש לוקה אלא גם מנכש ומחפה, היינו כשעוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים, וכן המחפה עפר תחת הזרעים שכל אלה גורמים להזרעים לצמוח, וכ"פ הרמב"ם פ"א מכלאים, והכ"מ תמה עליו ממה שפסק בריש פ"ח משבת דמנכש בשבת הוי תולדה דחורש וחרישה בכלאים ליכא, עי"ש.
ואני תמה שהרי הוא עצמו בהלכות שבת שם כתב בדעת הרמב"ם דתרי עניני מנכש הם, האחד שעוקר עשבים רעים וזה סיבה שיצמחו ביותר הטובים, ובהא איירי הסוגיא שלפנינו, דהוי מטעם זורע, ועוד ענין ניכוש שחופר בעיקרי האילנות כמש"כ שם הרמב"ם, וזה הוי תולדה דחורש, עכ"ל שם, וא"כ מה קשה לו, ובאמת כן הוא הענין, שניכוש נעשה גם לתכלית חרישה וגם לתכלית זריעה, ותלי בזה איך הוא עושה ולאיזו תכלית הוא עושה, אם לתכלית הזריעה הוי תולדה דזורע ואם לתכלית חרישה הוי תולדה דחורש וכמש"כ, וכן משמע בגמרא כאן, וזה פשוט. –
והנה מה שנוגע עוד לדיני הדרשות בפסוק זה יתבאר אי"ה לפנינו בפ' תצא (כ"ב ט').
.
(מו"ק ב' ב')
11ובגד. מה ת"ל קמאולא סתם וכלאים לא יעלה עליך.
, לפי שנאמר (פ' תצא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן ת"ל ובגד קמבוע"ע בסמוך לענין לבדים.
.
(תו"כ)
12ובגד כלאים. תניא, יכול כלאים בכל מקום אפילו שור שחור ע"ג שור לבן שני מיני חטים, שני מיני שעורים, שני מיני צמר שני מיני פשתים, ת"ל בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים (פ' תצא), מה כלאי בגדים שני מינין אף כלאים שבכל מקום שני מינין קמגר"ל לאפוקי תערובת שאינה עקרית דלא אסורה, וע"ע לפנינו בפ' תצא.
.
(ירושלמי כלאים פ"א ה"א)
13שעטנז. עד שיהיה שוע טוי ונוז קמדדרשו מלת שעטנז בדרך נוטריקו"ן. ורבו הפירושים והדעות בענין זה, לרש"י בסוגיא כאן אינו אסור משום כלאים עד שיהא הצמר והפשתים מעורב וסרוק וטוי ואריג הכל ביחד, משום דכתיב (פ' תצא) לא תלבש שעטנז יחדיו, ונוז היינו ארוג [ובפירושו כאן בפסוק זה פירש נוז – שזור], ולר"ת בסוגיא כאן הוי שעטנז אפי' סרק וטווה ושזר ב' חוטין ממין אחד כל אחד לבדו ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה, ונוז היינו שזור, והא דכתיב יחדיו קאי על החבור שע"י אריגה או קשירה ותפירה שאח"כ, ומהא דהצריכה התורה להתיר תכלת בציצית שהוא צמר בבגד של פשתן משמע כפי' ר"ת, דאפי' סרק וטווה ושזר כל אחד לבדו ואח"כ חיברם בקשירה הוי חיבור וקרינן יחדיו, דכן הוא ענין כלאים בציצית, ולפירש"י לא איצטריך להתיר זה אחרי דסרוקים וטווים ושזורים כל אחד לבדו אין בזה כלל איסור כלאים אפי' חברם אח"כ בקשירה ותפירה, ועוד יש כמה פירושים בזה. וברמב"ם פ"י מכלאים לא נתבררה גירסתו המדוייקת בדין זה, כמש"כ בכ"מ שמצאו בחבוריו בכ"י שונים גירסות שונות. –
ומה שהכריח בכלל לחז"ל לדרוש המלה שעטנז בדרך נוטריקון כמבואר, נראה משום דעפ"י רוב שורש כל מלה מלה"ק הוא מג' אותיות, ואשר הוא יותר דרשו חז"ל לאותו המלה, וכה דרשו המלה תלפיות – תל שפונים אליו (ברכות ל"א א'). תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א ב'), חשמל – חיות אש ממללות (חגיגה י"ב א'), מלקוש – ממלא תבואה בקשיה (תענית ו' א'), עזאזל – עוזא ועזאל (יומא ס"ו ב'), כרמל – רך ומל (מנחות ס"ו ב'), שקערורות – מראהו שוקע (תו"כ תזריע) ועוד הרבה, וגם כאן המלה שעטנז היא כולה שרשית, ולכן דרשוה חז"ל.
.
(נדה ס"א ב')
14שעטנז. [יכול יהיו לבדים אסורים], ת"ל שעטנז – דבר שהוא שוע טוי ונוז קמההלבדים הוא צמר טרוף בלא טויה ואריגה ועושין ממנו בגדים שונים, ואינו אסור אלא שוע טוי ונוז, כמבואר בדרשה הקודמת.
.
(תו"כ)
15לא יעלה עליך. עליך אי אתה מעלה אבל אתה יכול להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו קמווזה דוקא ברכין אבל בקשין שאין נכרכין מותר לישב עליהן, ועי' ביו"ד סי' ש"א.
.
(ביצה י"ד ב')
16לא יעלה עליך. מכדי כתיב (פ' תצא) לא תלבש שעטנז, וא"כ לא יעלה עליך למה לי, צריכי, דאי כתב לא תלבש הו"א דוקא לבישה דמפיש הנאתה אבל העלאה דלא נפיש הנאתה אימא לא ת"ל לא יעלה עליך קמזכגון שמיכות וכדומה, וכנגד זה לא די אם היה כתוב רק הפסוק שלפנינו משום דמלשון לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסור ואפי' מוכרי כסות [הלובשים כדי להראות להקונה מדת ארכן ורחבן] לכן כתיב לא תלבש דומיא דלבישה דאית בה הנאה, ועיין מש"כ בפ' תצא שם.
.
(יבמות ד' ב')