וממדבר מתנה. אמר רבא, מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל, תורה נתנה לו במתנה יזובעירובין נ"ד א' הלשון אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין מתקיים בידו, וכונה אחת היא בלשונות שונות בענין אחד.
, שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר ונשקפה על פני הישימון יחהנה אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה כמו הדרשה הקודמת, והדרשות שבסמוך פסוק כ"ט ל', נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא ומשל ע"ד המוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ ורק צריך לשננם בע"פ [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות] והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זכרונם, ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הציון והסימן נקל הדבר לזכור, כנודע, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ועיין שבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, והפי' הוא כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, לפי שאין לה במה להאחז ולהסמך.
וע"ד זה פרשנו הפסוק דס"פ וישב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דלכאורה הוא כפל לשון, ויתפרש ולא זכר – שלא עשה אות וסימן לזכרהו, ולכן וישכחהו, וע"ע לפנינו ס"פ תצא.
וכן כתב הרשב"א הביאו הכותב בע"י פ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך, משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן להם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"א דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לעשות, עכ"ל ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא, כמבואר. ובתשובת הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהוא בונים דבריהם, עכ"ל, והוא ג"כ ע"ד שכתבנו.
ובזה יתבאר הענין שרגילים חז"ל בכ"מ לומר וסימנך, ומציינים איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והיינו אך ורק ליתן סימן לזכירת הענין.
ויותר מזה תראה דבר פלא, כי כל כך ראו חז"ל לנחוץ ומוכרח ליתן סימנים לזכירת הדינים ומאמרים עד שהיו רגילים לשנות המשניות בזמירות שונות, לפי שהיו שונין אותה על פה וע"י כך היו נזכרים יותר, כמש"כ התוס' במגילה ל"ב א' וע' בס' תפ"י למשניות ערכין פ"ד מ"א.
ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו, שרצו חז"ל להסמיך דרשותיהם במעלות התורה ומדת הענוה ושכרה וגנות הגאוה ועונשה, מצאו פסוק זה המכיל בקרבו כל הענינים שרצו לומר בזה.
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחבורנו זה, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר, וכדומה.
וכאן י"ל שקשה לחז"ל מה שמשונות לשונות הנסיעות לתחנות אלה, שלא נאמר בהם מפורש שנסעו מזו לזו, כמו שכתוב מפורש בהקודמות בפסוק י' – יג, ויסעו ויחנו, או משם נסעו ויחנו, וידוייק לפי"ז הלשון שאמרו מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו', שאינו מבואר לכאורה מאי קשה להו, ולפי מש"כ קשה להו למה לא כתיב שנסעו ונחו, וגם זאת לפלא הוא, כי בפ' מסעי בסדר המסעות נפקדו שמות התחנות האלה ותחתיהם באו שמות אחרות, עיי"ש בפרשה ל"ג מפסוק מ"ד עד פסוק מ"ט בכלל, ולכן סמכו חז"ל לסמוך על לשונות אלו לרמז וסימן לדרכי המוסר והמדות בעניני תורה כמש"כ, והענין מבואר. .
(נדרים נ"ה ב׳)
וע"ד זה פרשנו הפסוק דס"פ וישב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דלכאורה הוא כפל לשון, ויתפרש ולא זכר – שלא עשה אות וסימן לזכרהו, ולכן וישכחהו, וע"ע לפנינו ס"פ תצא.
וכן כתב הרשב"א הביאו הכותב בע"י פ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך, משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן להם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"א דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לעשות, עכ"ל ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא, כמבואר. ובתשובת הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהוא בונים דבריהם, עכ"ל, והוא ג"כ ע"ד שכתבנו.
ובזה יתבאר הענין שרגילים חז"ל בכ"מ לומר וסימנך, ומציינים איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והיינו אך ורק ליתן סימן לזכירת הענין.
ויותר מזה תראה דבר פלא, כי כל כך ראו חז"ל לנחוץ ומוכרח ליתן סימנים לזכירת הדינים ומאמרים עד שהיו רגילים לשנות המשניות בזמירות שונות, לפי שהיו שונין אותה על פה וע"י כך היו נזכרים יותר, כמש"כ התוס' במגילה ל"ב א' וע' בס' תפ"י למשניות ערכין פ"ד מ"א.
ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו, שרצו חז"ל להסמיך דרשותיהם במעלות התורה ומדת הענוה ושכרה וגנות הגאוה ועונשה, מצאו פסוק זה המכיל בקרבו כל הענינים שרצו לומר בזה.
אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחבורנו זה, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר, וכדומה.
וכאן י"ל שקשה לחז"ל מה שמשונות לשונות הנסיעות לתחנות אלה, שלא נאמר בהם מפורש שנסעו מזו לזו, כמו שכתוב מפורש בהקודמות בפסוק י' – יג, ויסעו ויחנו, או משם נסעו ויחנו, וידוייק לפי"ז הלשון שאמרו מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו', שאינו מבואר לכאורה מאי קשה להו, ולפי מש"כ קשה להו למה לא כתיב שנסעו ונחו, וגם זאת לפלא הוא, כי בפ' מסעי בסדר המסעות נפקדו שמות התחנות האלה ותחתיהם באו שמות אחרות, עיי"ש בפרשה ל"ג מפסוק מ"ד עד פסוק מ"ט בכלל, ולכן סמכו חז"ל לסמוך על לשונות אלו לרמז וסימן לדרכי המוסר והמדות בעניני תורה כמש"כ, והענין מבואר. .
(נדרים נ"ה ב׳)