1כי ימוך אחיך. תניא, מניין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח באפונדתו וליקח לו בהמה וכלים ובית, ת"ל כי ימוך ומכר, מלמד שאינו מוכר אא"כ העני קיחוצריך ללחם. ועיין ברמב"ם פ"ה הי"ב מדעות וז"ל, לא ימכור אדם שדה ויקנה בית ולא ימכור בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו, עכ"ל. ונו"כ לא גילו מקור הדברים, ונראה שמקורם מדרשה שלפנינו, והוא הוסיף עוד בית ומטלטלין, שלגבי מטלטלין נחשב בית כשדה כמו בית לגבי שדה. ועיין בתוס' ב"מ ס"ו ב' כתבו שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל, ויש להעיר ממ"ש בקדושין נ"ט א' זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמני מילתא, וצ"ל דאע"פ שאין רגילות למכור כלל קרקע, אך שאני התם שהיתה כונת המכירה לתכלית תקון המדות ולשכך כעס וחימה כמבואר שם, יעו"ש.
.
(תו"כ)
2ומכר מאחותו. ת"ר, כיצד כותבין שטר מכר, המוכר כותב לו שדי מכורה לך [ואין הלוקח כותב שדך קנויה לי], מאי טעמא, ומכר מאחוזתו כתיב, במוכר תלי רחמנא קיטענין זה בא בגמרא לפרש חילוק הדבר שנוהגין בשטרי מכר שהמוכר כותב שדי מכורה לך ובשטרי קדושין שהבעל [שהוא הקונה] כותב לאבי אשתו בתך מקודשת לי, ומשני התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, ופריך בגמרא והא גם במכר כתיב שדות בכסף יקנו (ירמיהו ל״ב:מ״ד) אלא אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי, ואבע"א התם נמי כתיב (שם) ואקח את ספר המקנה, ופירש"י אלמא המוכר נותן ללוקח דלא כתיב ואתן, וירמיה היה הקונה את השדה מיד חננאל, אלמא מוכר כותב שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח, אבל הכא כי יקח כתיב, עכ"ל. וכפי הנראה כונת הגמרא דבשטרי מכירה מצינו שתי פעמים דתלי הנתינה במוכר, משא"כ בקדושין, ולפי"ז נראה דצ"ל בגמרא התם כתיב נמי, ולא התם נמי כתיב, דלשון זה אינו מכוון להכונה שכתבנו, ודו"ק.
.
(קדושין ט' א')
3ומכר מאחזתו. תניא, יכול ימכור כל נכסיו בבת אחת, ת"ל ומכר מאחוזתו ולא כל אחוזתו קכועיין בערכין כ"ח א' בא ענין זה בדרך ק"ו, ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו [ע"ל פ' בחקתי כ"ז כ"ח] על אחת כו"כ שיהא אדם חס על נכסיו שלא יבזבזם לדבר הדיוט. ובענין שיעור בזבוז ממון לצדקה מבואר לפנינו בפ' ויצא בפסוק וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.
.
(תו"כ)
4ומכר מאחזתו. עיין לפנינו לעיל ריש פסוק י"ג בדרשה בשנת היובל וגו'.
5ובא גואלו הקרוב. מלמד שהקרוב קודם קכאר"ל מי שהוא יותר קרוב במשפחה הוא קודם לפדיון, וילפינן זה מיתור לשון הקרוב אליו, דהלא גם גואל מורה על ענין קריבות וכמו כי גואל אתה (רות).
.
(שם)
6וגאל. הרי זה רשות, או אינו אלא חובה, ת"ל (פ' כ"ו) ואיש כי לא יהיה לו גואל, וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשות בידו קכבר"ל שאינו בהכרח וחובה עליו שיגאול, ולאפוקי מדעת ר"א דס"ל חובה. והנה לפי"ז צ"ל דמה שצריך לכתוב כל פסוק זה הוא רק להורות שאין הלוקח יכול לעכב, דאין לומר דאשמעינן שיכול הקרוב לגאול במקום המוכר עצמו, דפשיטא הוא.
ועיין בב"ק ק"ט א' דפריך כהאי גונא על הפ' דפ' נשא ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל [פי' קרוב] ומשני דאיירי בגר, יעו"ש ולפנינו בפ' נשא שם, ופשוט דכאן לא נוכל לומר דאיירי בגר משום דלא שייך בו שדה אחוזה בא"י ואם קנה הרי זו שדה מקנה ודין אחר לה.
.
(קדושין כ"א א')
7את ממכר. לרבות את הנותן מתנה קכגכי אחרי שגם מתנה חוזרת ביובל כמבואר לעיל בפ' י"ג, קמ"ל הכא דגם לענין פדיה שוה מתנה למכר. וטעם רבוי זה כתב בס' התוה"מ דיליף מן מ' יתירא דממכר דהו"מ למכתב את מכר אחיו, ולדעתי זה דוחק דהרי כמה פעמים מצינו בתנ"ך הלשון ממכר ולא נדרש מאומה, אבל אפשר לומר טעם הדבר בפשיטות, משום דבמכירה משתנה רשות הבעלים שהחפץ שב מרשות המוכר לרשות הקונה, וכיון שכן הושאל שם מכירה לשארי האופנים משנויי הרשותים כמו מתנה שיוצאת מרשות הנותן לרשות המקבל, וע"ז הסמך יליף מלשון את דרבויא הוא, כנודע. גם י"ל בטעם הדיוק משום דהשרש מכר מובנו גם בלא כסף כמו תמכר עמך בלא הון (תהלים מ"ד י"ג).
.
(תו"כ)