1עד גורן האטד. וכי גורן יש לו לאטד והוא גדר של קוצים. , א"ר אבהי, מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה ותלאו כתריהם בארונו של יעקב זומבואר בגמרא דמתחלה באו כולם למלחמה [ואולי על אדות החלק במערת המכפלה, כמש"כ לעיל בפסוק ה' אות ג'], ומכיון שראו כתרו של יוסף נטלו כולם כתריהם ותלאום בארונו של יעקב, ובס"ה היו ל"ו כתרים, כתר יוסף, י"ב כתרים מי"ב נשיאים של ישמעאל וכ"ג מכ"ג אלופים שבעשו. .
(סוטה י"ג א')
2עד גורן האטד. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו אטד, אלא מהו אטד, אלו הכנענים שהיו ראויים לדוש באטד חהם קוצים שעושים מהם גדר. ונצולי בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד טר"ל בזכות הכבוד שחלקו ליעקב גם הם, כפי שיתבאר בפסוק הבא. .
(ירושלמי סוטה פ"א ה"י)
3מספד גדול וכבד. תני, אפילו סוסים ואפילו חמורים יי"ל הבאור שהיו הסוסים וחמורים מלובשים בגדי אבל, וכנהוג היום בקבורת שרים. .
(סוטה י"ג א')
4אבל שבעת ימים. א"ר חסדא, נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר (איוב י״ד:כ״ב) ונפשו עליו תאבל, וכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים יאר"ל דהפסוק הזה מגלה על הפסוק ונפשו עליו תאבל ששיעור האבילות שבעת ימים. ועיין בירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה דתלתא יומין נפשא מטייסא על גופא, סברא דחזרה לגופא, כיון דחמית ליה דאשתני זיו אפיה שבקא ליה ואזלא, ואחר תלתא יומין הכרס נבקעת על פניו וכו', וצ"ל דמ"ש כאן מתאבלת כל שבעה הוא מ"ש בירושלמי מן תלתא יומין ולהלן וכו', אבל על כרחיך צ"ל דגם הבבלי ס"ל דיש חילוק בין השלשה ימים הראשונים לארבעה האחרונים, מדמצינו חילוק בגמרא לענין שלשה ימים הראשונים דחמירי מימים האחרונים, כמו לענין מלאכה ושארי דברים, וכ"מ בירושלמי שם, דעל הא דאמרו שם אבל ג' ימים אסור במלאכה אפילו בצנעא מביא הא דנפשא מטייסא על גופא. –
ועל יסוד זה הירושלמי שהבאנו קיי"ל בבבלי יבמות קכ"א א' אין מעידין על המת אלא עד שלשה ימים, משום דאחר ג' ימים אשתני זיו הפנים, וע' באה"ע סי' י"ז. –
גם י"ל ע"פ דברי הירושלמי שהבאנו מקור וסמך למש"כ ביו"ד הלכות מליחה סי' ס"ט סעיף י"ב, הורו הגאונים [כך הלשון בטור] בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ולכן אין לאכלו מבושל אלא צלי וכו', יעו"ש, וכתבו הפוסקים שאין כל מקור ויסוד להוראה זו, ולפי הירושלמי הנ"ל י"ל דהטעם שאחר ג' ימים משתני זיו אפיה, הסברא נוטה שהוא מפני קלקול והצטמקות הדם, ולפי"ז מבואר דאחר ג' ימים מצטמק הדם ואינו ראוי לצאת עוד אפילו ע"י מליחה, ודו"ק. .
(שבת קנ"ב א')
5אבל שבעת ימים. תניא, מניין לאבילות שבעה מן התורה, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים יבושוב פריך בירושלמי, וכי למדין מקודם מתן תורה [ונוסחא אחרינא ולמדין מקודם מת"ת, בלשון בתמיה], ועיין בתוס' מו"ק כ' א' ועוד אחרונים הקשו מירושלמי גופיה דיליף מקודם מתן תורה לענין שבעת ימי המשתה, ובאמת בכלל הענין פלא, שהרי כמה וכמה ענינים אנו למדין מקודם מת"ת, ומה ראה הירושלמי כאן לחקור ולהקשות על זה.
ואולי י"ל דט"ס קל בירושלמי, ובמקום וכי צ"ל וכן, והכונה וכן כאן אנו למדין מקודם מתן תורה כמו שאר ענינים, ובירושלמי רגיל המלה וכן בלא אל"ף במקום וכאן [ולהגירסא ולמדין מקודם מת"ת, צריך לפרש הלשון ולמדין בניחותא, וכמש"כ]. –
והנה בגמרא הבבלית מו"ק כ' א' יליף סמך ז' ימי אבילות מפסוק דעמוס ח' והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבל שבעה, ויש למצוא נ"מ לדינא בין הלמודים שבבבלי וירושלמי, לפי מש"כ התוס' בע"ז כ"ב א' ד"ה תיפוק ליה, וז"ל, והר"א הקשה לפי ר"ת דמלאכת חוה"מ מדרבנן מדאמר במו"ק י"א ב', פתח באבל וסיים בחוה"מ, ומשני לא מיבעי קאמר, לא מיבעי ימי אבלו דאסור מדרבנן אלא אפילו חוה"מ דאיסור מדאורייתא וכו', ותירץ ר"ת דקרי למלאכת חוה"מ דאורייתא, לפי שיש לה אסמכתא מן התורה, לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא רק מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, עכ"ל. וא"כ להירושלמי דגם לאבילות יש סמך מן התורה ובכל זאת קרי למלאכת חוה"מ דאורייתא לגבי אבילות, ש"מ דמלאכת חוה"מ דאורייתא, וכקושית הר"א, ודו"ק. –
וע' במפרש לנזיר ט"ו ב' כתב, רבנן תקנו אבילות שבעה ואסמכוה אקרא ויעש לאביו אבל שבעת ימים, עכ"ל. וצ"ע שהניח הדרשה מבבלי והביא דרשת הירושלמי, ואפשר לומר דס"ל כמש"כ התוס' במו"ק י"ד ב' דמהפסוק והפכתי לא שמעינן רק איסור מלאכה, יעו"ש, או משום דפסוק זה בתורה כתיב. –
והנה לדינא קיי"ל דדרשא זו לענין אבילות שבעה אינה דרשה גמורה מדאורייתא, רק אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבילות מדרבנן, ואפילו אבילות יום ראשון, ורק אנינות הוי מדאורייתא, כמש"כ הרא"ש פ"ג דברכות ופ"ג דמו"ק, ולפנינו יתבאר זה אי"ה בפ' שמיני בפסוק דרש דרש משה, ואפילו הרי"ף ורמב"ם דס"ל דאבילות מדאורייתא גם הם מודו דרק יום ראשון הוי מדאורייתא, וגם זה רק ביום המיתה, אבל אבילות שבעה לכו"ע הוי מדרבנן, ורק סמכו זה אלשון התורה. .
(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה)