ויכלו. אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר ויכלו השמים, תקרא ויכולו אלא ויכלו אפירש"י ויכלו – הקב"ה וזה, שמספר בשבחו של מקום, עכ"ל. וטעם הדיוק כנראה הוא משום דהלשון ויכלו חסר ו' מורה לפעמים עפ"י הכתיב גם על כליה והפסד, ומלשון ויכלו בחיר"ק כמו עד כלותם (ש"א ט"ו), ועוזבי ה' יכלו (ישעיהו א׳:כ״ח), וא"כ הוי המשמעות כאן שאפסו תמו השמים והארץ וכו', ולכן מפרש כמו יש אם למסורת וַיְכִלוּ, דקאי על הפועלים שגמרו בריאת השמים והארץ וכו', וכמו ויכלו לנחל את הארץ, ויכלו מחלק את הארץ (יהושע י״ט:מ״ט). וענין השיתוף בזה נראה הכונה, דכיון דאומר שכל מעשה בראשית נגמרו הרי הוא מודה שלא חסר הקב"ה בעולמו כלום, א"כ נעשה כשותף בזה בהודאת הקב"ה גם הוא, שאף הוא מעיד בתורה על גמר הבריאה בששת ימי בראשית, וע' בחא"ג. . (שבת קי"ט ב')
וכל צבאם. א"ר יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו בבקומתן פירושו שמיד היו ראויים לתעודתן כמו עץ פרי היה ראוי לטעון פרי מיד, ובצביונם הוא ענין יופי והדור, מלשון צבי ותפארה, כמו לעטרת צבי (ישעיהו כ״ח:ה׳), וע' באות הבא. ולדעתן – ששאלן אם רצונם להברא, וע"ע באות הסמוך. , שנא' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרא צבאם אלא צביונם גיתכן דמדייק משום דלפי חקי הלשון הי' צ"ל וכל צבאותיהם, ולשון צבאם משמע שצבא אחד לשמים ולארץ ובאמת הלא שונים הן, ולכן דריש ע"ד אסמכתא וכל צביונם. והנה לא נתבאר מאין דריש מכאן עוד קומתן ולדעתן, ואפשר לומר דבענין צביונם כלול הכל, דאחרי דבאור מלת צביונם הוא מלשון צבי ופאר כמש"כ, ואם לא היו בקומתן אין בהם הדור, וכן כלול במלת צבאם – רצונם, כי שרש צבא בארמית ענינו רצון והסכם כמבואר כ"פ בס' דניאל (ד' – ז') הוה צבא, אדין צבית ליצבא, ועוד. – ומה שכתבנו דדריש צבאם מלשון צבי ותפארה, נראה להביא ראי' לזה ולפרש עם זה הלשון מראות הצבאות [ס"פ ויקהל] שענינו המראות שהיו הנשים מקשטות ומפארות עצמן בהם. ועיי"ש ברש"י שפי' צבאות מלשון צבא וקיבוץ, ואינו פי' מרווח, ולפי מש"כ יתבאר היטב. . (ר"ה י"א א')