1ותכלת. תכלת עמרא הוא, מנלן מדשש כיתנא – תכלת עמרא געמרא תרגומו של צמר, ועל שם צבעו נקרא תכלת, ותכלת באה לבגדי כהונה, ולבגדי כהונה אינם כשרים אלא צמר ופשתים, דכתיב ביחזקאל מ"ד בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר, וזה כתוב בענין בגדים הפנימים שלובשים ביום הכפורים, ש"מ שבבגדים מעבודות חיצוניות יש בהם צמר ופשתים ולא מין אחר, משום דאל"ה הול"ל שלא יעלה עליהם גם שארי מינים שבבגדים מעבודות חיצוניות [כ"מ ברש"י כאן וכ"מ בירושלמי כלאים פ"ט ה"א, והתוס' ביומא ע"א ב' טרחו הרבה במקור דין זה, ולא הביאו הוכחה זו מפ' דיחזקאל, והרש"ש שם הבין שדברי רש"י ביבמות כאן הם דברי עצמו, ובאמת מפורשים הם בירושלמי שהבאנו] וכתיב בפ' פקודי מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים, דכן איתא ביומא ע"א ב' דבר העולה מן הקרקע בד בבד, והיינו פשתן שעולה מכל גרעין רק קנה אחד ואין להם בדים וענפים כשאר עצים, וא"כ ע"כ שתכלת עמרא הוא דהיינו צמר, ואין לומר דתכלת נמי כיתנא הוא אלא צביע הוא ורק ארגמן ותולעת שני עמרא הן, משום דסברא היא, דכל הצבועין מין אחד הן מדלא חילק בהן אלא בצבע, ועיין מש"כ לעיל בס"פ משפטים בפסוק לבנת הספיר. –
והנה בענין צביעת תכלת נבאר אי"ה בפרשת ציצית (ס"פ שלח), וכאן נעיר בענין ארגמן שכתב הרמב"ם בפ"ח ה"ג מכלי המקדש וז"ל, והארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, עכ"ל. ומשמע מדבריו דכל מין צבע אדום הוא בכלל ארגמן, אבל צ"ע משבת צ' א' שארגמן מין צבע מיוחד הוא וכ"פ רש"י שם וז"ל. ארגמן צבע שצובעין בו, משמע דדוקא בצבע ששמו ארגמן ולא סתם צבע אדום, וצ"ע. .
(יבמות ד' ב׳)
2ותולעת שני. מה תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים דר"ל הוא הדין בכל דבר הבא מדבר שיש בו רוח חיים וצבעו אדום כצבע תולעת, ורמב"ם פ"ג ה"ב מפרה אדומה כתב וז"ל, שני תולעת יש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והם דומים לתולעת, עכ"ל. ולא מצאתי מקור לדבריו, ומירושלמי שלפנינו סתירה מפורשת לדבריו, שהרי מפורש שתולעת הוא תולעת ממש שיש בו רוח חיים, ויתכן שנטה מדברי הירושלמי ע"פ פסק הלכה בבבלי שבת כ"ח ב' לא הוכשרו למלאכת שמים אלא דבר טהור בלבד משום דבעינן מן המותר בפיך, וא"כ איך אפשר שיהיו משתמשים בצרכי שמים בתולעת שהוא מין טמא, ועיין מש"כ ס"פ שלח לענין חלזון ובס"פ בא בפסוק למען תהיה תורת ה' בפיך, ומדברי רבינו בחיי משמע דהגרגרים האלה הם שהתולעת מונחת בתוכם ונקראו תולעת על שמו. –
וע"פ דברי הרמב"ם שהבאנו כתב ברבינו בחיי כאן דהא דלא מצינו משי במלאכת המשכן מפני שהוא יוצא מגוף השרץ ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, עכ"ל. ויש להעיר לפי המבואר באו"ח סי' קנ"ג שנזהרים לעשות דברים לצרכי בהכ"נ מדברים האסורים לקודש, א"כ איך אנו משתמשים במשי לכמה צרכי בהכ"נ, כמו בפרוכת ומטפחות ומעילים לס"ת ועטרות וכדומה, וזה מעשים בכל יום, ונחשבים להידור מצוה, והוא פלא.
ואמנם לולא דברי רבינו בחיי נ"ל מה שאין אנו מקפידים לעשות תשמישי קדושה ממשי ע"פ מה שכתבנו במק"א בטעם הדבר מה שיש דברי מצוה שמחויבים לעשותם ממין המותר בפיך, כמו תפלין ושיפר, ויש כאלה שמותרים גם ממין טמא כמו דפנות סוכה שהם ג"כ מדאורייתא, וכתבנו הסברא בזה, דדבר דבעינן דוקא ממין בע"ח צריך שיהיה זה המין בע"ח מן המותר בפיך, משום דאל"ה מגונה הדבר, ולכן תפלין ושופר דבעינן ממין בעלי חיים צריך שיהיה זה המין מין טהור, משא"כ דפנות סוכה שכשרות גם מדומם וצומח אז גם אם עושין אותן ממין בע"ח לא איכפת לן אם זה המין מין טמא, משום דעכ"פ לא גרע מדומם וצומח.
ולפי"ז הנה הקלף לס"ת וגידי התפירה בס"ת שהם מבעלי חיים בעינן שיהיה מין טהור, ואסור לתפור היריעות במשי מפני שהם דבר טמא, משא"כ שאר התשמישין שבביהכ"נ, כגון הארון ופרוכת ומטפחות ומעילים ועטרות ושולחנות וכדומה שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושין אותן מבע"ח מותרין אפי' ממין טמא, ולכן משתמשים גם במשי אף כי הוא יוצא מן הטמא, ומה שלא שמשו בו במקדש אולי יש טעמים אחרים בזה, ובכלל אין ראיה ממקדש שנעשה הכל ע"פ הדבור והוראת שעה, ואין להאריך עוד. .
(ירושלמי כלאים פ"ט ה"א)