וזכרת כי עבד וגו', מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח ובחג מחר"ל כיון דתלה הכתוב חיוב השמחה כדי לזכור את העבדות שהיה במצרים, א"כ מכיון שגם יתר המועדים הם זכר ליציאת מצרים ממילא חייב בשמחה בכל המועדים, ונראה דמ"ש ובחג, דהיינו סכות, אגב שיטפיה דפסח נקיט, יען דבאמת לחיוב שמחה א"צ לדרשה, דמפורש כתיב ביה בסמוך פ' י"ד ושמחת בחגך.
, יכול כל שנוהגים בפסח ובחג ינהוג בעצרת, ת"ל האלה, אלה נוהגים בעצרת ואין מצה סוכה ולולב ושבעה נוהגים בעצרת מטנראה כונת הקושיא יכול כל שנוהגים וכו', דכיון דמבואר שחיוב שמחה בשבועות הוא כדי לזכור העבדות שבמצרים, ודבר ידוע הוא שכל הנהוג בפסח וסכות, מצה וסוכה, הם ג"כ זכר ליציאת מצרים, א"כ כיון דגם בשבועות מחויבים לזכור יצי"מ, הלא יש סברא לחייב בו גם במנהגי פסח וסכות, ומשני ת"ל האלה וכו'. –
והנה מבואר מדרשה זו דגם חג הפסח מחוייב בשמחה, וכפי הנראה מכאן נובע דינו של ר' יוסי הגלילי בחגיגה ו' ב' שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל, ראיה חגיגה ושמחה, ולחנם טרח בס' יראים סי' קכ"ז למצוא מקור לחיוב שמחה בפסח, והטורי אבן בחגיגה שם ערער על דבריו, והנה ענין דרשה זו מפורשת בספרי.
ודע דלפי המבואר כאן שחיוב השמחה הוא כדי לזכור את העבדות שהיה במצרים, א"כ בשבת דכתיב (פ' ואתחנן) שמור את יום השבת וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, לפי"ז גם בשבת חייב בשמחה, וזה דלא כדעת התוס' במו"ק כ"ג ב' שכתבו דבשבת אין חייבים בשמחה, ומתוך כך טרחו למצוא טעם על זה שאין אבילות נוהגת בשבת, ולפי מש"כ הטעם פשוט משום דמחויב בשמחה, וע"ע בב"י לאו"ח סי' רפ"א, וכתבנו יותר מענין זה בפ' בראשית בפ' ויברך אלהים את יום השביעי, וכאן די בהערה זו.
וראוי להעיר במה שרגילים חז"ל לקרוא בשם לחג השבועות גם חג העצרת ולא בשם שקראה לו התורה, חג הבכורים או חג הקציר, ועיין בס' הכתב והקבלה כאן שהלך בזה בדרך רחוקה מאוד. ולי נראה בפשיטות ע"פ מ"ש במדרש חזית ז' ב' על הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים, אמר ריב"ל, ראויה היתה העצרת של חג [הסכות] שתהא רחוקה מחג חמשים יום כנגד העצרת של פסח, אלא לפי שעצרת של פסח הדרכים מתוקנים ואפשר לילך ולשוב לירושלים, משא"כ בעצרת של סכות וכו', מבואר מזה, דחג השבועות בעיקרו אינו חג לעצמו אלא רק המשך ועצרת לחג הפסח. ומה שלא קראה אותו התורה בשם זה אולי כדי להבדילו משם עצרת של שביעי של פסח שנקרא ג"כ עצרת (ט"ז ח'), או משום דהתורה איירי בעת שישראל שרויין על אדמתן שאז באמת נוח לקרוא לו גם בשם חג הקציר או הבכורים מענין מצב התבואות בשדה בעת ההיא, וכמו חג האסיף. [ספרי].
והנה מבואר מדרשה זו דגם חג הפסח מחוייב בשמחה, וכפי הנראה מכאן נובע דינו של ר' יוסי הגלילי בחגיגה ו' ב' שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל, ראיה חגיגה ושמחה, ולחנם טרח בס' יראים סי' קכ"ז למצוא מקור לחיוב שמחה בפסח, והטורי אבן בחגיגה שם ערער על דבריו, והנה ענין דרשה זו מפורשת בספרי.
ודע דלפי המבואר כאן שחיוב השמחה הוא כדי לזכור את העבדות שהיה במצרים, א"כ בשבת דכתיב (פ' ואתחנן) שמור את יום השבת וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, לפי"ז גם בשבת חייב בשמחה, וזה דלא כדעת התוס' במו"ק כ"ג ב' שכתבו דבשבת אין חייבים בשמחה, ומתוך כך טרחו למצוא טעם על זה שאין אבילות נוהגת בשבת, ולפי מש"כ הטעם פשוט משום דמחויב בשמחה, וע"ע בב"י לאו"ח סי' רפ"א, וכתבנו יותר מענין זה בפ' בראשית בפ' ויברך אלהים את יום השביעי, וכאן די בהערה זו.
וראוי להעיר במה שרגילים חז"ל לקרוא בשם לחג השבועות גם חג העצרת ולא בשם שקראה לו התורה, חג הבכורים או חג הקציר, ועיין בס' הכתב והקבלה כאן שהלך בזה בדרך רחוקה מאוד. ולי נראה בפשיטות ע"פ מ"ש במדרש חזית ז' ב' על הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים, אמר ריב"ל, ראויה היתה העצרת של חג [הסכות] שתהא רחוקה מחג חמשים יום כנגד העצרת של פסח, אלא לפי שעצרת של פסח הדרכים מתוקנים ואפשר לילך ולשוב לירושלים, משא"כ בעצרת של סכות וכו', מבואר מזה, דחג השבועות בעיקרו אינו חג לעצמו אלא רק המשך ועצרת לחג הפסח. ומה שלא קראה אותו התורה בשם זה אולי כדי להבדילו משם עצרת של שביעי של פסח שנקרא ג"כ עצרת (ט"ז ח'), או משום דהתורה איירי בעת שישראל שרויין על אדמתן שאז באמת נוח לקרוא לו גם בשם חג הקציר או הבכורים מענין מצב התבואות בשדה בעת ההיא, וכמו חג האסיף. [ספרי].