1ובא אשר לו הבית. ובא – הוא, שלא ישלח ביד שליח, יכול אפילו זקן וחולה, ת"ל ובא קיטר"ל זקן או חולה שאי אפשר להם לילך בעצמם מותרים לשלוח ע"י שליח, משא"כ בבריא. ונראה אע"פ דבעלמא קיי"ל שלוחו של אדם כמותו, אך מכיון דצריך לומר לכהן כנגע נראה לי, והכהן צריך לדקדק עמו בדבריו, כמו שיתבאר בסמוך, הוי כמו מצוה החלה על גופו דבזה לא שייך שליח, וכמו ציצית ותפלין וכדומה. וברמב"ם נשמט דין זה ולא ידעתי טעמו, ואף כי י"ל דגם ע"פ הסברא א"א לעשות שליח משום דצריך להגיד לכהן כנגע נראה לי והוי זה מילי דלא ממסרן לשליח, אך אע"פ כן לא הו"ל להשמיט דין עיקרי ומפורש בתו"כ.
.
(תו"כ)
2אשר לו הבית. תניא, יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות [שאין בהם בית דירה] מטמאין בנגעים, ת"ל אשר לו הבית, מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו קכעיין מש"כ לעיל אות קט"ו.
.
(יומא י"ב א')
3אשר לו הבית. תניא, הנגעים באים על צרת עין, דכתיב ובא אשר לו הבית ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמייחד ביתו לו [שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו]קכאמה שהוספנו במוסגר כ"ה ביומא י"א ב', וע' מש"כ לעיל בפ' הקודם אות קי"א.
.
(ערכין ט"ז א')
4והגיד לכהן לאמר. והגיד – מלמד שמדקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו קכביתכן דמדייק מדלא כתיב ואמר, אלא והגיד, דלשון זה מורה בעלמא על רבוי דברים, ובאור הענין כמו שדרשו חז"ל בשבת פ"ח א' על הפ' דפ' יתרו ויגד משה שהגיד דברים המושכין לבו של אדם, ומזה שורש המלה אגדה, ולכן דריש כאן שיחקרנו מאין באו הנגעים לביתו, ונסמך על מ"ש בסמוך שיאמר לו דברי כבושין, והיינו שידרשנו למצבו ולהנהגתו, וממילא ישיבנו בארוכה, וזה יגרום להכהן שיאמר לו דברי כבושין ומוסר כדמפרש.
. לאמור, יאמר לו הכהן דברי כבושים, בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע קכגעיין מש"כ באות הקודם, וזה דריש ממלת לאמר דמיותר הוא, ודריש שישיב תשובה להאומר, וכהאי גונא דרשו חז"ל בברכות י"ח ב' על הפ' זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם לאמר, מאי לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם וכו', יעו"ש.
.
(תו"כ)
5כנגע. [כנגע ולא נגע]. ואפילו ת"ח ויודע ודאי שהוא נגע לא יגזור ויאמר נגע אלא בנגע קכדע' בתוי"ט שחקר טעם דבר זה, וכתב אפשר הוא כדי שלא יפתח פיו לשטן. ולדעתי יש להעיר בטעם זה ע"פ המבואר בהוריות י' א' בשורה טובה היא לישראל שנגעים באים בבתיהם וכמבואר לפנינו בריש פ' הקודם בפ' ונתתי. והרמב"ם כתב הטעם משום למד לשונך לומר איני יודע, ולולא דבריהם היה אפשר לומר הטעם כדי שלא יראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך הכהן להורות ולהחליט.
[נגעים פי"ב מ"ה].
6כנגע נראה לי. לי ולא לאורי, מלמד שאין רואין את הנגעים בלילה קכהלאור הנר. ומכאן אמרו במשנה ג' פ"ב דנגעים בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את הנגע, ופירש"י שאם עמד בבית אפל שצריך לפתוח בו חלונות לראות את הנגע פוטרין אותו לגמרי, כדכתיב כנגע נראה לי, לי ולא לאורי, שאם עמד בבית אפל וצריך שם להדליק את הנר אינו נגע, עכ"ל. ונראה דהכונה שצריך לקרוע חלונות בהבית והיינו שהדפנות אטומות אבל אם רק צריך לפתוח דלתי החלונות אין זה נקרא בית אפל, וכ"מ בר"ש שם מתוספתא. ונראה בטעם הדבר שאינו דומה להדלקת הנר, משום דהדלקת הנר היא מעשה שלמה ועקרית שאינו שייך לגוף הבית, משא"כ פתיחת דלתי החלונות הוא אך תיקון טפל שבבית. –
וע' בסנהדרין ל"ד ב' שמביא הדין להא דאין רואין את הנגעים בלילה מפ' דפ' תזריע וביום הראות בו, ביום רואין ולא בלילה, ובאמת הפסוק ההוא איצטריך לדרשה אחריתי כמבואר אצלנו במקומו, ורק דרך הגמ' לתפוס סמך לפסוק שהענין בו מבואר בפשיטות, וכ"כ התוס' בסוגיא כאן במו"ק.
והנה מבואר בחו"מ סי' ה' ס"ב דאין דנין בלילה, וכתב הסמ"ע דכשמדליקין נרות בלילה מותר, ובפ"ת שם הביא חבל אחרונים שהשיגו על הסמ"ע מדרשה שלפנינו לי ולא לאורי, שנתמעט אפי' בהדלקת הנר, וכונתם לסוגיא דסנהדרין שהבאנו בדרשת ר' מאיר בפ' על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, מקיש ריבים לנגעים, מה נגעים ביום אף ריבים ביום וכיון דנגעים נתמעטו מלאור הנר ממילא גם דינים כן.
אבל באמת דברי הסמ"ע צודקים, יען דלדינא אמרו מפורש בגמ' שם דלא קי"ל כר' מאיר דמקיש ריבים לנגעים, כמ"ש שם מתני' דלא כר"מ, והא דאין דנין בלילה הוא מחמת שא"א לב"ד לראות פרטי הדין, וממילא לאור הנר מותר, ואין ראיה מנגעים שהוא גזה"כ, ודו"ק.
.
(מו"ק ח' א')
7בבית. לרבות את היציע ולרבות את העליה קכוואע"פ דגם בעלמא הוי עליה בכלל בית כמו לענין מו"מ ונדרים, מ"מ איצטריך כאן לרבויא משום דהו"א כיון דכתיב בבית ארץ אחוזתכם, לכן דוקא אם מחובר לארץ משא"כ עליה, קמ"ל, דכיון דהעליה מחוברת בבית והבית בארץ הוי כאלו גם העליה מחוברת לארץ, ועיין מש"כ בכגון זה ס"פ שמיני פ' מ"א.
וע' ברמב"ם פט"ו ה"ו מטו"צ שהביא רק דין דעליה ולא גם דין היציע כמבואר לפנינו, וצ"ל דהיה לפניו הגירסא בגמ' במקום היציע – הצבוע, וכן גירסת הר"ן, והרבותא דצבוע שלא נילף מנגעי בגדים שהצבועים אין מטמאים כמבואר ס"פ תזריע, ודין צבוע הביא הרמב"ם פי"ד הי"ג מטו"צ.
ובאמת יש להביא סמוכין לאמיתת הגירסא לרבות את הצבוע ולא את היציע, ממ"ש בתו"כ לקמן בפ' וראה הכהן והנה הנגע בקירות הבית דרשו ולא בקירות היציע, ואם נגרוס כאן לרבות את היציע הרי תהיינה הדרשות סותרות זא"ז.
ובס' אומר השכחה להגר"י ברלין תמה על שהשמיט הרמב"ם כל דין דעליה ויציע, ונעלם לפי שעה מעין הבדולח מה שהערנו בשינוי הגירסות ומפסקו של הרמב"ם שהבאנו.
.
(נדרים נ"ו א')
8בבית. מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו קכזדריש בבית כמו בתוך הבית, וכה"ג דרשינן בחולין כ"ה א' כל אשר בתוכו יטמא, בתוכו ולא מאחוריו.
.
(תו"כ)