1ויפגע במקום. תניא, יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז׳:ט״ז) ואתה אל תתפלל וגו' ואל תפגע בי העיין מש"כ בענין תפלות אבות תקנום לעיל בפ' וירא בפסוק וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם (י"ט כ"ז). ודין תפלת ערבית בפרט מבואר באו"ח סי' רל"ה. ומה דקיי"ל תפלת ערבית רשות לא נתבאר יפה הטעם, ונראה לומר בזה ע"פ מה דקיי"ל בעירובין ס"ה א' הבא בדרך ומן הדרך אל יתפלל ג' ימים משום שא"א לכוין בתפלה, וא"כ מדינא הי' יעקב פטור מלהתפלל, ומה שהתפלל היתה תפלת רשות ולכן נקבעה רשות גם לדורות. וזולת זה אם היתה חובה הי' מתקנה אברהם, כיון דהיא ראשונה לתפלות המעל"ע, כמש"כ ויהי ערב ויהי בקר, ואברהם הי' ראשון לאבות ותקן תפלה ראשונה, אלא ודאי שהיא רשות, ונחשבה תפלת שחרית ראשונה, ותקנה אברהם. ועיין לפנינו ר"פ צו נעיר עוד טעם בזה. .
(ברכות כ"ו ב')
2ויפגע במקום. ת"ר, יעקב אבינו קפצה לו הדרך, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכתיב ויפגע במקומ וכנראה מפרש וילך חרנה כמו ויבא חרנה, ולכן קשה לו מה זה שאמר אח"כ ויפגע במקום דמשמע שהי' עוד בדרך. ואע"פ דלפי פשוטו אפשר לפרש וילך חרנה שהלך בדרך לבא חרנה ושייך שפיר ויפגע במקום, אך נראה דמדייק הלשון ויצא מבאר שבע וילך חרנה, דהיפך יציאה היא ביאה, או דהול"ל ויצא מבאר שבע ללכת חרנה כמש"כ בפ' לך ויצאו ללכת ארצה כנען, ולכן דריש דהפי' וילך חרנה כמו ויבא, ודו"ק. גם אפשר לפרש דדריש במקום (בה"א הידיעה) – המקום הידוע שכבר היה שם פעם אחת. . כי מטי לחרן, אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי, בעי למיהדר, כיון שהרהר בדעתו למיהדר קפצה לו הדרך, מיד – ויפגע במקום זוהמקום הזה הוא בית אל כפי שיתבאר בסמוך פסוק י"ט. .
(סנהדרין צ"ה ב')
3כי בא השמש. בתר דצלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש חעיין בדרשא הקודמת, ונראה פשוט דמדייק דאם נימא דסבת הלינה שם היתה מסבה טבעית שעבר זמן היום ואתא לילה, הול"ל ויבא השמש וילן שם, ומדכתיב כי בא משמע שבא פתאום שלא בזמנה, והיינו במכוון מהקב"ה כדי שילין שם. .
(שם שם)
4מאבני המקום. ולהלן (פ' י"ח) כתיב ויקח את האבן, הא כיצד, א"ר יצחק, מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים אל מקום אחד וכל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו, ותני, וכולן נבלעו באחד טאינו מבואר בכלל מה קשה לי' הלשונות מאבני והאבן, והלא לכאורה הפי' פשוט מאד, שלקח אבן אחת מאבני המקום, ובאמת כן כתבו התוס' שלפי פשוטו כן הוא הפירוש, וא"כ דרשא זו צריכה באור, ויתכן לפרש דקשה לי' למה כתב הפסוק הלשון מאבני המקום דנוח להבין בו שלקח הרבה אבנים, בעוד שע"פ האמת לקח רק אבן אחת, כמש"כ והאבן הזאת, וא"כ הו"ל לכתוב מתחלה ויקח אבן ותו לא, ופשיטא דמאבני המקום לקח, דמאיזה מקום אחר הי' לו אפשר לקחת, לכן דריש ששני הלשונות אמת, והיינו שלקח רק אבן אחת אך הוא הי' כלול מאבנים הרבה כדמפרש שנתקבצו כולם וכו' ונבלעו באחת. .
(חולין צ"א ב')