1ושור או שה. תניא, מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין, ת"ל (פ' כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד וגו', וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד קעחלכאורה אינו מבואר כל עיקר דרשה זו, דמהיכי תיתא לא יהיה נוהג בקדשים אחרי דכל עיקר ענין זה כתיב בענין קרבנות, ואדרבה מטעם זה היה יותר סברא לומר דנוהג רק בקדשים ולא בחולין. ויתכן לומר דקשה לו אי ס"ד דבקדשים איירי לא הול"ל ושור או שה אותו וגו', אלא הול"ל ואותו ואת בנו וגו' דהא כבר כתיב בפסוק הקודם שור או כשב והוי ידעינן אהיכי קאי, ומדשני לכתוב ושור או שה משמע ליה שחוזר מענין קדשים דאיירי ביה ומתחיל בענין חולין, ומסיק דדריש מו' החבור ושור דקאי אענין הקודם, דאל"ה הול"ל שור.
, ואימא במוקדשין אין בחולין לא – שור הפסיק הענין קעטכמש"כ באות הקודם דאם היה איירי רק במוקדשין הול"ל ואותו ואת בנו ולא לשנות השמות ושור או שה.
.
(חולין ע"ח א')
2ושור או שה. תניא, אותו ואת בנו נוהג בכלאים, דאמר קרא או – לרבות את הכלאים קפואע"פ דבריש פ' הקודם דריש מן או למעט את הכלאים, אך הענין הוא, דבכ"מ הלשון או בא לדרשה, ותוכן הדרשה שפעם בא לרבות ופעם בא למעט, בכל מקום לפי ענינו. והתם בפ' הקודם דכתיב בו כשב או עז דאפשר להוציא כלאים מבינייהו וממילא איתרבו, ולכן כיון דכתיב או [שבא לדרשה] אמרי' דבא למעט את הכלאים, אבל הכא דכתיב שור או שה דא"א להוציא כלאים מבינייהו, לכן בא או לרבות את הכלאים, ועיין בתוס' חולין ל"ח ב'.
.
(חולין ע"ה ב')
3ושור או שה. אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה בלבד, דכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, שור ולא חיה, שה ולא עופות קפאדאל"ה הו"ל לכתוב סתם בהמה, דבשלמא בשארי ענינים כמו בחרישה וחסימה כתיב שור וילפינן לכל הבהמות משום דשם דיבר הכתוב בהוה, דדרך לחרוש בשור, אבל הכא אי לאו דבא למעט למה זה כתב שור ושה ולא בהמה סתם.
.
(תו"כ)
4אותו ואת בנו. ת"ר, יכול אינו חייב משום אותו ואת בנו עד דשחיט שור ובנו שה ובנו, ת"ל אותו ואת בנו, אע"פ דלא שחיט שור ושה ובנו קפבר"ל דאפשר למטעי דהאיסור הוא רק כששוחט שור ושה ובנו, ומדכתיב אותו דייקינן דלאו דוקא כן אלא אפי' אחד מהם עם בנו.
.
(חולין ע"ח ב')
5אותו ואת בנו. תניא, יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות, ת"ל אותו, אחד ולא שנים, ואיני יודע באיזה אחד, הרי אני דן, חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה התם בנקבות ולא בזכרים אף הכא בנקבות ולא בזכרים קפגדבאם על הבנים כתיב והאם רובצת, וזו דעת חכמים דאין חוששין לזרע האב, ולכן רק באמו נוהג איסור אותו ובנו, משום דאמו ודאית, אבל חנניא ס"ל דחוששין גם לזרע האב, ובגמ' פלפלו הרבה כמאן קי"ל ולא הוכרע דבר, ולכן קי"ל שאם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה, מפני שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או לא. וכ"פ הרמב"ם במקומו שדבר זה קיימא בספק, וכמדומה לי שאין חזון זה נפרץ בחבור הרמב"ם שלא יכריע הדבר ויניח בספק. ואמנם כל זה הוא רק לענין מלקות אבל איסור יש גם בזכרים.
.
(שם שם)
6אותו ואת בנו וגו'. אמר רב חסדא, הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש שפטור משום אותו ואת בנו, מאי טעמא, שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו קפדר"ל מין בהמה ובנה. והנה מדאמר פטור משמע דאיסור יש בזה, וכ"מ ברמב"ם פי"ב הי"ח משחיטה.
.
(שם ע"ט ב')
7אותו ואת בנו. אמר רב חסדא, הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב משום אותו ואת בנו, מאי טעמא, שה אמר רחמנא, ובנו כל דהוא קפהבאור הלשון הכל מודים הוא, דאפי' למאן דס"ל חוששין לזרע האב, אפ"ה בהיא תיישה חייב משום אותו ואת בנו, משום דמאן דס"ל חוששין לזרע האב הכונה דאפי' במקום שאין לחייב משום זרע האם בכ"ז מחייבינן, גם משום זרע האב, אבל היכי דחייבין משום זרע האם פשיטא הוא דדי לחייב בשביל זה לבד.
.
(שם שם)
8אותו ואת בנו. אין לי אלא אותו ואת בנו, אותו ואת אמו מניין, ת"ל לא תשחטו, הרי כאן שנים קפואין הכונה אותו ואת אמו שאם שחט מקודם הולד ואח"כ את האם, דפשיטא הוא, דמאי נ"מ, אותו ואת בנו או בנו ואותו, אלא הכונה דאיצטריך לאשמעינן דיצוייר האזהרה גם על שנים השוחטין, כי הראשון לא עשה שום איסור, אבל אם אחד שחט את הפרה ואח"כ שחט אחד את אמה ואחד את בתה שניהם עוברין, ומדייק זה מלשון לא תשחטו בלשון רבים, ובגמ' פריך האי מבעי ליה לגופיה, דאי כתב רחמנא לא תשחט הו"א חד אין תרי לא, ומשני א"כ לכתוב לא ישחטו מאי לא תשחטו ש"מ תרתי. וי"ל הכונה בזה, שאמר לכתוב לא ישָחטו בקמץ תחת השי"ן, כי בפסוק הקודם דבר האזהרה על הדבר, והיה שבעת ימים, ומיום השמיני ירצה, ואי הוי כתב כאן לא ישחטו ג"כ הוי ידעינן דאין חילוק בין אם נשחטים ע"י שוחט אחד או שנים, ומדכתיב לא תשחטו בא ללמד שעל שנים באה האזהרה וכמבואר.
.
(שם פ"ב א')
9לא תשחטו. הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו, [מאי טעמא, לא תשחטו כתיב, והאי לאו שחיטה היא] קפזר"ל אם עשה את הראשונה כך מותר לשחוט השניה שחיטה מעלייתא, ולא דמי לשוחט ונמצאת טריפה, ושוחט לעבודת כוכבים ושור הנסקל וכו' דחייב משום אותו ואת בנו כמבואר בסמוך, משום דהתם גוף השחיטה הוי שחיטה מעלייתא, אלא שדבר אחר גורם לה ליפסל, משא"כ הכא ליכא שחיטה כלל.
.
(שם פ"א ב')
10לא תשחטו. השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעבודת כוכבים והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה חייב משום אותו ואת בנו, מאי טעמא, גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף הכא שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קפחדבשחוטי חוץ כתיב (פרשה אחרי) דם שפך דמשמע כל שפיכה שהיא, ואפי' שחיטה שאינה ראויה לאכילה.
.
(חולין פ"ה א')
11ביום אחד. נאמר במעשה בראשית יום אחד (ר"פ בראשית) ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה קפטכגון אם שחט את הראשון בתחילת ליל א' לא ישחוט את השני עד תחלת ליל ב', ואם שחט את האחד בסוף יום אחד קודם בין השמשות שוחט הב' בתחלת ליל ב'. והנה אע"פ דבכל התורה קיי"ל דהיום הולך אחר הלילה ולא אצטריך לכאורה להשמיענו זה כאן, אך בכ"ז אצטריך משום דכיון דדין זה דאותו ואת בנו כתיב בענין קדשים כדכתיב לעיל ירצה לקרבן אשה, והו"א כמו בקדשים הלילה הולך אחר היום כדכתיב (פ' צו) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא שהלילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבקר, כך באותו ואת בנו כן, קמ"ל ע"פ הגז"ש אחד אחד דהוי כמו בכל התורה דהיום הולך אחר הלילה.
ובטעם גז"ש זו בכלל ושייכות לשון ענין זה ללשון דבמעשה בראשית י"ל דמדייק דבענין מעשה בראשית היה צריך לומר יום ראשון כסדר הכתוב בשארי ימים, יום שני, יום שלישי, וכו', ובכאן היה צ"ל ביום ההוא, אחרי דהצווי הוא על השני שלא לשחטו ביום ההוא ששחטו את הראשון ומדכתיב בשניהם בשנוי לשון אחד לכן דרשה לגז"ש. והא דלא אתקש באמת דין אותו ואת בנו לדין קדשים בכלל שיהיה הלילה לאחר היום, י"ל משום דלא מצינו הכלל דלילה אחר היום רק בדבר שאינו נוהג אלא בקדשים בלבד, כמש"כ לעיל, משא"כ אותו ואת בנו שנוהג גם בחולין לכן אתקש לכל דיני התורה שהיום הולך אחר הלילה, ועיין מש"כ עוד ר"פ בראשית.
.
(שם פ"ג א')
12ביום אחד. תניא, רבי אומר, יום אחר – יום המיוחד קצגם הוא מדייק מדלא כתיב ביום ההוא כמש"כ באות הקודם.
, מכאן אמרו, בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו קצאשמכר אמו או בתו לשחוט, משום דדרך ישראל באותן הזמנים להרבות בסעודה, וכל הלוקח אז ודאי שוחטה מיד וחיישינן שמא כבר שחטה, וזמנים אלו הם, ערב יו"ט האחרון של חג הסכות, [משום דערב יו"ט הראשון טרידי בלולב וסוכה ואין פנאי להרבות בשחיטה], ערב יו"ט הראשון של פסח, ערב עצרת, וערב ר"ה, ועיין מש"כ ס"פ ראה בפסוק ושמחת וגו'.
.
(שם שם ב')