אשר שברת. תנא רבי ישמעאל, הקב"ה אמר לו שישברם, שנאמר אשר שברת, אמר לו, יפה עשית ששברת גענין דרשה זו איתא גם בבבלי שבת פ"ז א', ופירש"י שם אשר – לשון אישור וחיזוק, עכ"ל. ואינו מבואר מה הכריח להדורש להוציא המלה אשר מפשטה, וי"ל משום דע"פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם, כשעושה אדם בהחפזו או בשעת כעסו דבר שלא כהוגן אין ראוי לאחר להזכירו דבר זה, כי זה לו לעגמת נפש והלבנת פנים, כי גם נפשו שלו ירעה לו על זה, ולפי זה אי ס"ד דלא היה ניחא ליה להקב"ה מעשה זו דשבירת הלוחות לא היה מזכיר זה למשה בדברו אתו, אחרי כי אין הדברים מוכרחים לתכלית המאמר, כי די היה לו לומר ואכתוב וגו' אשר היו על הלוחות הראשונים ותו לא, ומדסיים אשר שברת, ש"מ דניחא ליה בזה, ודריש שהודה לו על זה.
אכן בזה משונה ענין אגדה זו מהאגדה שבבבלי שם, דבבבלי מבואר שרק אחר המעשה הסכים הקב"ה על ידו בזה, שכן חשיב זה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, וכאן מבואר שהקב"ה אמר לו [מתחלה] שישברם, אכן העיקר כמשמעות הבבלי, כמבואר בענין שם, וכן צריך לפרש כונת הירושלמי, וראיה שהרי מסיים שאמר לו יפה עשית ששברת, וזה מורה מפורש שרק לאחר מעשה הסכים לו, וצ"ל דמ"ש שהקב"ה אמר לו שישברם לאו דוקא הוא שמתחלה אמר לו כן, אלא מפני שכך היה סוף הענין לכן תלה זה הרצון בתחלת דבור ה'.
אבל בילקוט ס"פ בהעלותך (רמז תש"מ) איתא בשם ר' מאיר על הפסוק שבסמוך (ה') ויהיו שם כאשר צוני, שנצטוה משה ושבר את הלוחות, ולשון זה מורה מפורש שלכתחלה עשה כן משה ע"פ הקב"ה, ולפי"ז צ"ל דר' מאיר באמת לא יסבור הדרשה דאשר שברת יישר כחך ששברת, כיון דאינה שייכא כלל, אחרי שנצטוה מקודם על זה.
ובזה יש לכוין בסוגיית הגמרא בב"ב י"ד ב' בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה שם בענין אחד, דפריך לר"מ מנ"ל הא דשברי לוחות מונחות בארון ומשני דיליף מדתנא רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון [היא הדרשה הבאה לפנינו], ופריך לר' יהודה מאי עביד ליה לאשר שברת ומשני דמבעי ליה להא דאמר לו הקב"ה יישר כחך ששברת, ע"כ. ולכאורה קשה למה לא פריך מנ"ל לר"מ דרשה זו כנהוג בגמרא, אך לפי המבואר בילקוט שהבאנו דר' מאיר ס"ל מפורש שמשה נצטוה על זה מקודם, א"כ לא שייך לדידיה כלל ענין הדרשה הזאת, כמובן, דעל מצוה לא שייך הכרת תודה, ולכן לא פריך מזה לר"מ, ודו"ק, ועי' מס' אדר"נ פ"ב מענין זה. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ד)
אכן בזה משונה ענין אגדה זו מהאגדה שבבבלי שם, דבבבלי מבואר שרק אחר המעשה הסכים הקב"ה על ידו בזה, שכן חשיב זה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, וכאן מבואר שהקב"ה אמר לו [מתחלה] שישברם, אכן העיקר כמשמעות הבבלי, כמבואר בענין שם, וכן צריך לפרש כונת הירושלמי, וראיה שהרי מסיים שאמר לו יפה עשית ששברת, וזה מורה מפורש שרק לאחר מעשה הסכים לו, וצ"ל דמ"ש שהקב"ה אמר לו שישברם לאו דוקא הוא שמתחלה אמר לו כן, אלא מפני שכך היה סוף הענין לכן תלה זה הרצון בתחלת דבור ה'.
אבל בילקוט ס"פ בהעלותך (רמז תש"מ) איתא בשם ר' מאיר על הפסוק שבסמוך (ה') ויהיו שם כאשר צוני, שנצטוה משה ושבר את הלוחות, ולשון זה מורה מפורש שלכתחלה עשה כן משה ע"פ הקב"ה, ולפי"ז צ"ל דר' מאיר באמת לא יסבור הדרשה דאשר שברת יישר כחך ששברת, כיון דאינה שייכא כלל, אחרי שנצטוה מקודם על זה.
ובזה יש לכוין בסוגיית הגמרא בב"ב י"ד ב' בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה שם בענין אחד, דפריך לר"מ מנ"ל הא דשברי לוחות מונחות בארון ומשני דיליף מדתנא רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון [היא הדרשה הבאה לפנינו], ופריך לר' יהודה מאי עביד ליה לאשר שברת ומשני דמבעי ליה להא דאמר לו הקב"ה יישר כחך ששברת, ע"כ. ולכאורה קשה למה לא פריך מנ"ל לר"מ דרשה זו כנהוג בגמרא, אך לפי המבואר בילקוט שהבאנו דר' מאיר ס"ל מפורש שמשה נצטוה על זה מקודם, א"כ לא שייך לדידיה כלל ענין הדרשה הזאת, כמובן, דעל מצוה לא שייך הכרת תודה, ולכן לא פריך מזה לר"מ, ודו"ק, ועי' מס' אדר"נ פ"ב מענין זה. .
(ירושלמי תענית פ"ד ה"ד)