וחגרת אותם אבנט. ובעשיה כתיב (פ׳ צו) ויחגר אותו באבנט, הא כיצד יאדהלשון וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו משמע חגורתם של אב ובנים בסדר אחד זה אחר זה, שלא הפסיק בלבישת בגד בינתים, והיינו שמקודם הלביש את אהרן עד חגירת האבנט ואח"כ הלביש את הבנים עד חגירת האבנט ואח"כ חגר באבנט את אהרן ואת בניו, משא"כ הלשון ויחגר אותו באבנט (בפ' צו) דכתיב לאחר לבישת כל הבגדים מורה שמקודם הלביש לאהרן את כל הבגדים עם חגירת האבנט ואח"כ התחיל להלביש את בניו בכל הבגדים. , אלא לעולם אהרן קודם לבניו, ומאי וחגרת אותם, הא קמ"ל דאבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט יבכלומר שהאבנט של הבנים היה ג"כ של כלאים כמו של אהרן, דבאבנט אהרן כתיב פ' פקודי ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן, והיינו של כלאים, דשש כיתנא ותכלת עמרא, ואבנטי הבנים לא פירש הכתוב ממה היו ולמדין זה מזה, ועיין בסמוך פסוק ל"ה באה עוד דרשה על זה. . (יומא ו׳ א')
והיתה להם כהונה. תניא, מחוסר בגדים שעבד עבודתו פסולה, דאמר קרא וחגרת אותם וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם יגר"ל כיון דהלבישה הזאת היא להם לכהונה א"כ כהונתם תלויה בבגדיהם, ואם אינן בבגדיהם הוו כזרים. ובסנהדרין פ"ג ב' הובאה דרשה זו לענין שחייבים מיתה אם שימשו בחיסור בגדים ומסיים בזה אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששימש במיתה, ובתוס' הקשו ל"ל למילף זה והא בסוף פרשה הקודמת פסוק מ"ג כתיב מפורש והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד וגו' ולא ישאו עון ומתו, הרי כתיב מפורש מיתה, ותרצו דפשטיה דהאי קרא מוסב העונש מיתה על העדר לבישת המכנסים, עכ"ל, ולדעתי זה דוחק, דהא הפסוק ההוא כתיב בסוף הפרשה ומוסב על כל הבגדים. אבל לולא דברי התוס' י"ל דאצטריך למוד זה לאשמעינן דעונש מיתה זה הוא מיתה בידי שמים כמו זר ששימש שמיתתו בידי שמים כדילפינן שם בגמרא, ולולא דרשה זו היינו חושבין שמיתתו בידי אדם כסתם מיתה האמורה בתורה. . (זבחים י"ז ב׳)
לחוקת עולם. [נאמר כאן חקה ונאמר בשתויי יין חקה (פ' שמיני), מה להלן אם עבד חלל אף כאן במחוסר בגדים אם עבד חלל] ידנסמך על דרשה הקודמת. ומפרש בגמרא דאצטריך גם דרשה הקודמת משום דמדרשה זו לא היינו יודעים רק עבודות שהזר חייב עליהן מיתה, והן זריקה והקטרה ונסוך המים והיין, משום דבפ' זה כתיב בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, בעבודה שיש בה חיוב מיתה לפסולים הכתוב מדבר, קמ"ל מפסוק והיתה להם כהונה דאפילו עבודה שאין זר חייב עליה מיתה מחלל עבודה, וזה מוכרח מלשון והיתה להם כהונה ודרשינן כשאין בגדיהם עליהם הוו כזרים ובזר אשכחן חלול בכל עבודה. . (שם י"ח א׳)