ויצאה מביתו. מלמד שהאשה יוצאת מלפני האיש נבר"ל שאסורים לדור בבית אחד והיא יוצאת ממנו ולא הוא נדחה מפניה, וע"ע מש"כ השייך לענין זה בסמוך אות ס"ד.
.
(שם)
(שם)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · דברים · פרק 24 · פסקה 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
ויצאה והיתה. האב זכאי בבתו לקבל את גיטה, דכתיב ויצאה והיתה, מקיש יציאה להויה נגובזכות קדושין ילפינן מפסוק דפ' מטות בנעוריה בית אביה ודרשינן כל שבח נעורים לאביה עיי"ש לפנינו, ואיירי בקטנה או בנערה שנתגרשה דאלו בוגרת אין לאביה רשות בה. וכמה דרשות באו בגמרא עפ"י היקש זה, וכן להיפך מקיש הויה ליציאה, וכפי שיבא עוד לפנינו. ונראה דעיקר הדיוק והכונה לדרוש היקש כזה משום דהלשון ויצאה מביתו בכלל הוא מיותר, דדי היה לכתוב והלכה והיתה לאיש אחר.
.
(כתובות מ"ז א')
(כתובות מ"ז א')
ויצאה והיתה. האשה נקנית בשטר, דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הויה בשטר נדעיין מש"כ באות הקודם. וכיצד הם קדושי שטר נתבאר בפסוק הקודם בדרשה כי יקח.
.
(קדושין ה' א')
(קדושין ה' א')
ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה פסול, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה נהוביציאה מבואר בפסוק הקודם דבעינן לשמה דכתיב וכתב לה ודרשינן לה לשמה. ובטעם ההיקש ויצאה והיתה עיין מש"כ לעיל אות נ"ג. ולפי מש"כ לעיל דבגט בעינן גם כתיבה לשמו א"כ גם בקדושין כן, אך י"ל דעפ"י היקש ויצאה והיתה מקשינן רק לדברים השייכים בה ולא בו, וצ"ע.
.
(שם ט' ב')
(שם ט' ב')
ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו שלא מדעתה אינה מקודשת, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה נוהבאור שלא לדעתה הוא שקודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלה, ובגדולה איירי, והוא הדין בקטנה לדעת אביה, ומפרש דבעינן דעת מקנה דהיינו דעתה שהיא מקנית עצמה אליו. ודעת חד מ"ד דבכהאי גונא מקודשת משום דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה שלא מדעתה אף הויה שלא מדעתה ולא קיי"ל כן, וי"ל בטעם הדבר משום דבשלמא בגירושין יש סברא דמגרשה שלא מדעתה, כיון דבשעת קדושין נשתעבדה אליו לדעתו ולרצונו כמש"כ והוא ימשל בך, שמעי בת וגו' כי הוא אדוניך וגו' (תהילים מ״ה:י״א), לכן הרשות בידו לסלק אדנותו מעליה גם מבלי שאול את דעתה, משא"כ בקדושין שעדיין הם אנשים זרים ומה לו ולה כי יכתוב שטר קדושין שלא לדעתה, ולכן אין בו ממש אפילו כשנתרצית אח"כ אלא שהכתיבה עצמה צריכה להיות לדעתה.
.
(שם שם)
(שם שם)
ויצאה והיתה. האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה, דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח נזביציאה מבואר סוף פסוק הקודם דילפינן מן ושלחה מביתו, ועיין מפרטי דין זה באה"ע ריש סי' ל"ה ול"ו.
.
(שם מ"א א')
(שם מ"א א')
ויצאה והיתה. שטר אירוסין שכתבו במחובר פסול, דאמר קרא ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה נחוביציאה ילפינן מלשון ספר כריתות מה ספר שהוא בתלוש יעו"ש. ולכאורה לפי דרשה זו ביציאה לא הו"ל ללמוד מזה להויה אחרי דבהויה גופא אפשר לדון כן מהשטר שהוא בתלוש, וי"ל משום דעיקר קדושי שטר ילפינן ג"כ מיציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר כמבואר לעיל, וא"כ יליף לכולא מילתא מיציאה. ועיין בס' מראה הפנים לירושלמי גיטין פ"ג ה"א ד"ה כתב שכתב מפורש דלענין מחובר לא ילפינן ויצאה והיתה, ותימא רבה בעיני איך העלים עיניו מסוגיא שלפנינו, ובפרט לפי הסברא שכתבנו דעיקר קדושי שטר ילפינן מיציאה. וגם מה שכתב שם דרק לענין פסולי הגוף מקשינן הויה ליציאה לא נראה כן בכמה סוגיות בש"ס, כמו בקדושין מ"א א' שמתקדשת ע"י שליח כמו שמתגרשת וכן בגיטין ע"ח א' אם זרק הקדושין קרוב לה מקודשת ג"כ עפ"י היקש זה, ועוד ענינים שונים, וכל דבריו צע"ג.
.
(גיטין י' א' ברש"י)
(גיטין י' א' ברש"י)
ויצאה והיתה. היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה, קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת, וכן לענין קדושין דכתיב ויצאה והיתה מקיש הווה ליציאה נטעיין מש"כ לעיל באות נ"ג בטעם היקש זה בכלל, וע"ע השייך לענין זה באה"ע סי' ל"ה ס"ה.
.
(שם ע"ח א')
(שם ע"ח א')
ויצאה והיתה. האומר לאשה הרי את מקודשת לי ותאסר לכל העולם חוץ מפלוני אינה מקודשת, דכתיב ויצאה והיתה, מקיש הויה ליציאה סוביציאה לא מהני כהאי גונא כפי שיתבאר לקמן בדרשה לאיש אחר. ועיין בהה"מ בפ"ז הי"ג מאישות דלענין פסק הלכה הוי ספק קדושין, יעו"ש מילתא בטעמא.
.
(שם פ"ב ב')
(שם פ"ב ב')
ויצאה והיתה. הקטנה מתגרשת בקדושי אביה, ואע"פ דכתיב ויצאה והיתה, אפ"ה אתיא לכלל הויה סאכלומר הקטנה שקבלה גיטה לאחר מיתת אביה הרי זו מגורשת אעפ"י שקדשה אביה לאיש הזה דהו"ל קדושין גמורים, ואעפ"י דבעינן ויצאה והיתה שלא תתגרש אלא א"כ ראויה לקדש עצמה לאיש אחר, אך מפני דאתיא לכלל הויה לאחר זמן קחשיב ליה מעכשיו. והנה לפי מה דקיי"ל בפסוק הקודם בדרשה ספר כריתות באומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני דאינה מגורשת משום דהוי שיור, לפי"ז הוא הדין באומר חוץ מקדושי פלוני הקטן ג"כ הוי שיור דאעפ"י דהשתא אינו בר הויה אך אתי לכלל הויה.
.
(שם פ"ה א')
(שם פ"ה א')
ייצאה והיתה. האומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מקדושיך בשטר, מהו, מי אמרינן אפשר דמקדש בכסף ובביאה, או דילמא ויצאה והיתה אתקוש הויות להדדי, תיקו סבבאור הענין, כי מדין תורה כשפוטר הבעל את אשתו בגט צריך לפטרה שלא ישאר לו עמה כל יחס וקשר כל שהוא, ומבעי בזה באומר לאשתו הרי את מותרת לכל אדם חוץ מקדושיך בשטר מהו, כלומר שאת מותרת להתקדש לכל מי שתרצה בכסף ובביאה רק לא בשטר, מי אמרינן דכיון דעכ"פ אפשר שתתקדש לכל אדם בכסף ובביאה אין זה נקרא שיור מה שהוציא קדושי שטר, או דילמא אתקיש הויות להדדי והיכי דשייר חדא מינייהו לא קרינן בי' ויצאה דבעינן שתהיה חפשית להתקדש בכל ההויות, ומסיק בתיקו, ולכן קיי"ל דהוי ספק מגורשת שלכתחלה לא תנשא ואם נשאת תצא ואין לה תקנה רק בגט אחר.
.
(שם שם)
(שם שם)
ויצאה והיתה. תניא, מניין שאין קדושין תופסין באשת איש, א"ר אמי בשם ר' ינאי, כתיב ויצאה והיתה לאיש אחר, כשתצא מביתו תהא לה הויה אצל אחר סגובסמוך ילפינן לכל חייבי כריתות מקרובים שאין קדושין תופסין בהן ומהן ילפינן לכל עריות שבתורה, ואשת איש בכלל כל העריות, ולפי"ז לכאורה א"צ לדרשה זו. וי"ל דהדורש הזה ס"ל דהדרשה דכל חייבי כריתות דיליף מכאן אינה אלא אסמכתא כיון דענין הפרשה איירי באשת איש, ולכן יליף לאשת איש. וגם י"ל דס"ל שאני א"א דיש לה היתר בחיי אוסרה ולכן צריך למוד מיוחד בה.
[ירוש' יבמות פ"י ה"ה].
והלכה והיתה מלמד שלא תנשא בשכונתו סדכלומר שכשנשאת צריכה עוד להתרחק משכונתו יותר מקודם דמקודם היתה מותר לדור בשכונתו, ועתה מפני חומר א"א צריכה להתרחק מכולה, ומדייק זה מיתור המלה והלכה, דדי היה לכתוב ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר, אלא מרמז שבהויתה לאחר צריכה להלך ולהתרחק ממנו כמש"כ, ופרטי דין זה באה"ע סי' קי"ט.
ועיין בכתובות כ"ז סוף ע"ב, המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו, ומבואר שם ברש"י דדוקא כשנשאת לאחר אסור, אבל בפנויה שרי. אך הרמב"ם בפ' כ"א הלכה כ"ז מאס"ב העתיק דין זה בלשון לא תדור בשכונתו, במקום הלשון שלפנינו לא תנשא, וכתב הה"מ דכך היתה גירסתו בגמרא, ותימא הוא, שלא הביאו המפרשים מדרשה שלפנינו דמפורש בה שלא תנשא בשכונתו, וכמה קשה לומר שגם כאן ט"ס וצ"ל שלא תדור, ובפרט, כי לפי שבארנו דמדייק מלשון והלכה והיתה דמשמע דבהויתה לאחר אז תלך ממנו [משכונתו] כמש"כ, מבואר הכרח הגירסא שלא תנשא, וכ"ה גירסת הרי"ף בגמרא, וידוע דהרמב"ם גריר אחר שיטות הרי"ף וגרסותיו, לכן קשה מאוד לומר כמש"כ הה"מ שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא.
ואמת כי בירושלמי גיטין פ"ח ה"ט איתא הלשון בענין זה כגירסת הרמב"ם, המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותו מקום ולא באותה שכונה, אך גירסא זו תברה בצדה, שכן מפורש מסיים הירושלמי, במה דברים אמורים בזמן שנשאת, אבל בזמן שלא נשאת לא, והרי זה מפורש כגירסתנו בבבלי, וכ"ה הגירסא בברייתא דאבל רבתי פ"ב.
וזולת כל זה, אין טעם נכון ומקור נאמן לאיסור דירת גרושה פנויה בשכונה אחת עם הגרוש, דמה שכתב הח"מ באה"ע סי' קי"ט ס"ז דמשום איסור יחוד גזרו בזה – הוא טעם קלוש מאוד, יען דבחצר ומכש"כ בשכונה לא שייך כלל איסור יחוד. ועוד יש לפקפק בטעם זה.
לכן אני אומר, דמש"כ הרמב"ם לא תדור – אשיגרא דלישנא הוא מתכלית הדין, וחסר לפרש פרט זה דדוקא אם נשאת, והתנצלות זאת בעד הרמב"ם נוחה ורצויה הרבה יותר מאשר נמציא לו גירסות חדשות שאין לנו כל יסוד לזה, ואדרבה, גירסת הרי"ף שעל הרוב היא היא גם גירסת הרמב"ם סותרת למציאה זו.
וממוצא דבר תראה כמה קשים דברי השו"ע באה"ע סי' קי"ט ס"ז שהעתיק דין זה בלשון הרמב"ם בעוד שסוגיות הגמרא הבבלית והירושלמית וספרי וברייתא ורי"ף ויתר הראשונים כולם כנגדו הם, וצע"ג. [ספרי].
ועיין בכתובות כ"ז סוף ע"ב, המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו, ומבואר שם ברש"י דדוקא כשנשאת לאחר אסור, אבל בפנויה שרי. אך הרמב"ם בפ' כ"א הלכה כ"ז מאס"ב העתיק דין זה בלשון לא תדור בשכונתו, במקום הלשון שלפנינו לא תנשא, וכתב הה"מ דכך היתה גירסתו בגמרא, ותימא הוא, שלא הביאו המפרשים מדרשה שלפנינו דמפורש בה שלא תנשא בשכונתו, וכמה קשה לומר שגם כאן ט"ס וצ"ל שלא תדור, ובפרט, כי לפי שבארנו דמדייק מלשון והלכה והיתה דמשמע דבהויתה לאחר אז תלך ממנו [משכונתו] כמש"כ, מבואר הכרח הגירסא שלא תנשא, וכ"ה גירסת הרי"ף בגמרא, וידוע דהרמב"ם גריר אחר שיטות הרי"ף וגרסותיו, לכן קשה מאוד לומר כמש"כ הה"מ שהיתה לו גירסא אחרת בגמרא.
ואמת כי בירושלמי גיטין פ"ח ה"ט איתא הלשון בענין זה כגירסת הרמב"ם, המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותו מקום ולא באותה שכונה, אך גירסא זו תברה בצדה, שכן מפורש מסיים הירושלמי, במה דברים אמורים בזמן שנשאת, אבל בזמן שלא נשאת לא, והרי זה מפורש כגירסתנו בבבלי, וכ"ה הגירסא בברייתא דאבל רבתי פ"ב.
וזולת כל זה, אין טעם נכון ומקור נאמן לאיסור דירת גרושה פנויה בשכונה אחת עם הגרוש, דמה שכתב הח"מ באה"ע סי' קי"ט ס"ז דמשום איסור יחוד גזרו בזה – הוא טעם קלוש מאוד, יען דבחצר ומכש"כ בשכונה לא שייך כלל איסור יחוד. ועוד יש לפקפק בטעם זה.
לכן אני אומר, דמש"כ הרמב"ם לא תדור – אשיגרא דלישנא הוא מתכלית הדין, וחסר לפרש פרט זה דדוקא אם נשאת, והתנצלות זאת בעד הרמב"ם נוחה ורצויה הרבה יותר מאשר נמציא לו גירסות חדשות שאין לנו כל יסוד לזה, ואדרבה, גירסת הרי"ף שעל הרוב היא היא גם גירסת הרמב"ם סותרת למציאה זו.
וממוצא דבר תראה כמה קשים דברי השו"ע באה"ע סי' קי"ט ס"ז שהעתיק דין זה בלשון הרמב"ם בעוד שסוגיות הגמרא הבבלית והירושלמית וספרי וברייתא ורי"ף ויתר הראשונים כולם כנגדו הם, וצע"ג. [ספרי].
והיתה. האב זכאי בבתו בקדושיה בשטר ובביאה, דאמר קרא והיתה אתקשי הויות להדדי, כשם שזוכה בקדושי כסף כך זוכה בקדושי שטר וביאה סהר"ל שיכול לקדשה בקדושי שטר וביאה, וזכותו בכסף ילפינן בפ' מטות מפסוק בנעוריה בית אביה, יעו"ש.
.
(כתובות מ"ו ב')
(כתובות מ"ו ב')
והיתה. האומר לאשה הריני בועלך על מנת שירצה אבא, לא רצה האב אינה מקודשת, ואע"פ דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח, שאני הכא דאמר קרא והיתה אתקשי הויות להדדי, כשם שמתנה בקדושי כסף ושטר כך מתנה בקדושי ביאה סוובעלמא קיי"ל כל תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח אינו תנאי דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר, ע"ל ס"פ מטות.
.
(שם ע"ד א')
(שם ע"ד א')
לאיש אחר. חייבי כריתות אין קדושין תופסין בהן, דאמר קרא והיתה לאיש אחר, לאחרים ולא לקרובים סזוהכי פירושו דקרא קדושין הן כשנתקדשה לאיש שהוא אחר אצלה ולא שקרובה אליו, ובא למעט כל הקרובים האמורים בפרשת עריות. ובירושלמי יבמות פ"י סוף ה"ה איתא הלשון בזה מניין שאין קדושין תופסין בכל העריות שנאמר והיתה לאיש אחר מה ת"ל אחר פרט לפרשת עריות, ע"כ. והבאור כמו שכתבנו, וע"ע לעיל אות ס"ג.
.
(קדושין ס"ז ב')
(קדושין ס"ז ב')
לאיש אחר. המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אינה מגורשת, מאי טעמא, דכתיב והיתה לאיש אחר – לכל איש ואיש סחהנה עיקר טעם מפסול גט כזה מבואר לפנינו לעיל בדרשה ספר כריתות דבאופן כזה אינו כריתות דעדיין אגידה ביה להתירה לאותו פלוני, יעו"ש. ודרשה זו באה רק כלפי דעת ר' אליעזר דס"ל דבכהאי גונא מגורשת ויליף זה מיתור לשון איש דדי היה לכתוב והיתה לאחר, ועוד יליף זה מפסוק דפ' אמור ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה יעו"ש, ועל זה השיבוהו חכמים דאדרבה מלשון זה אפשר לדייק שצריכה להיות נתרת לכל איש ואיש, ורק לענין כהונה שאני דמשום מעלת הכהונה החמירו גם באופן כזה.
.
(גיטין פ"ב ב')
(גיטין פ"ב ב')
לאיש אחר. קראו הכתוב אחר, לומר שאין זה בן זוגו של ראשון. שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לביתו סטאיירי בזו שמתגרשת משום ערות דבר כפשטות הכתוב כי מצא בה ערות דבר וכתב וגו', ור"ל שאין זה השני דומה במדותיו וזכיותיו של הראשון, ומדייק זה מדהו"ל לכתוב לאיש שני אחרי דקורא להקודם ראשון כמש"כ לא יוכל בעלה הראשון.
.
(שם צ' ב')
(שם צ' ב')
לאיש אחר. המקנא לאשתו ונכנסה עם הנחשד לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה ומת בעלה, חולצת ולא מתייבמת, דאמר קרא והיתה לאיש אחר, לאיש אחר – ולא ליבם ער"ל אם מת הבעל קודם שהשקה אותה, ולהכי אינה מתייבמת משום דגזה"כ הוא והיתה לאיש אחר ולא ליבם, דכך משמע לא ליבם שאינו אחר אצל נשואין של זו שמכח נשואי ראשון היא נזקקת לו, ואע"פ כן אינה מותרת לו בלא חליצה, שכשם שאם היה בעלה חי לא היתה ניתרת בלא גט כך אינה ניתרת מהיבם בלא חליצה.
.
(סוטה ה' ב')
(סוטה ה' ב')
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad