1על מצח אהרן ונשא. מכאן אר"י, הציץ עודו על מצחו מרצה, אינו על מצחו אינו מרצה כואע"פ דביוהכ"פ אין כהן גדול נושא כלל הציץ משום דאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, כפי שיתבאר לפנינו בפ' תשא בפסוק ויעשו להם אלהי זהב, ובכ"ז גם אז הציץ מרצה אם בא הקרבן בטומאה, שאני יוהכ"פ דכל היום מקריבין קרבנות צבור, וקרבנות צבור אין צריכין לרצויי ציץ, וכדאיתא בסוגיא. .
(יומא ז׳ ב׳)
2ונשא אהרן את עון. איזה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי נאמר בו (פ׳ צו) לא יחשב, אם עון נותר, הרי נאמר בו (שם) לא ירצה כאולשונות אלו מורה שאין על זה שום רצוי וא"כ לא שייך בזה ונשא אהרן. , אם עון יוצא, הרי נאמר כאן לרצון להם לפני ה׳, עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא, אם עון שמאל הרי נאמר כאן ונשא אהרן את עון הקדשים, ולא עון המקדישים כבר"ל דאין הציץ מרצה אלא על עון שאירע בהקרבן, כגון טומאת דם ואימורים וקטורת ונסכים אבל על טומאת הכהנים אין מרצה, וגם עבודה בשמאל בכלל. ובירושלמי פסחים פ"ז ה"ה הלשון עון הקרבים [צ"ל הנקרבים] ולא עון המקריבים. , אם עון בעל מום, הרי נאמר בו (פ׳ אמור) לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם, הא אינו נושא אלא עון טומאה כגהואיל ויש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור. .
(מנחות כ"ה א')
3והיה על מצחו. על מצחו – מלמד שצריך לקבוע לו מקום כדר"ל שלא יהא משנה מקומו בכל פעם, ונראה דדריש כן מדלא כתיב במצחו דהוי משמע באיזה מקום שהוא בשטח מצחו, אבל על מצחו משמע על בסמוך ובקביעות מסודרה. .
(שם ח׳ א׳)
4והיה על מצחו. [בשעה שהוא שלם ולא בשעה שהוא שבור] כהיתכן דדריש דאי הוי כתיב והיה על המצח היה אפשר לומר דגם בנשבר והשבור ראוי להיות על מצח איש אחר כגון על מצח קטן ג"כ נקרא ראוי, אבל מדכתיב מצחו משמע שיהיה כראוי על מצחו והיינו שיקיף כל מצחו, וממילא בנשבר אינו ראוי לזה, וגם אפשר לדייק כזה מלשון והיה שבהוויתו יהא דהיינו שלם ולא חסר, אבל בגמרא משמע דדרשינן זה מלשון מצחו ומדלא כתיב מצח, ולכן צריך לפרש כמו שפרשנו למעלה. .
(שם שם)
5על מצחו תמיד. שלא יסיח דעתו ממנו כוומכאן ילפינן בכ"מ לתפלין שאסורים בהיסח הדעת וחייב למשמש בהם בכל שעה ק"ו מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אסור בהיסח הדעת כש"כ תפלין שיש בהם הרבה אזכרות. ובתוס' כאן כתבו דק"ו זה אינו ק"ו גמור משום דשאני ציץ שהשם שבו הוא גלוי, משא"כ השמות שבתפלין שהם מכוסין, ולכן כתבו דאיסור היסח הדעת בתפלין אינו אלא מדרבנן, ורבים חלקו עליהם וס"ל דהוא איסור מדאורייתא משום דהק"ו גמור הוא, כי איזו נ"מ אם השם מגולה או מכוסה.
ולי נראה כדברי התוס', משום דמצינו כמה חומרות בציץ יותר מבתפלין, והסברא נוטה שהוא מפני שהשם שבו הוא בגלוי, כמו בקדושין ס"ו א' אמרו לו לינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך, ופירש"י תן ציץ הקודש על מצחך ויעמדו על רגליהם, לפי שהשם כתוב עליו, עכ"ל. והנה לא מצינו חומר זה בתפלין שצריך לעמוד מפניהם, וזה על כרחך משום שהשם שבציץ הוא מגולה וצריך לנהוג בו כבוד יותר.
וכן בסוטה ל"ח א' הכהנים שבמקדש נושאים כפיהם בדוכן ע"ג ראשיהם חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידו למעלה מן הציץ, ופירש"י מפני שהשם כתוב עליו, והנה גם חומר זה לא מצינו בתפלין שלא יהיו הכהנים רשאים להגביה ידיהם למעלה, ועל כרחך הטעם הוא מפני שחומר בציץ מפני שהשם שבו הוא בגלוי, וכמש"כ.
ולכן נראה ברור לקיים פי' הרא"ש והטור או"ח סי' כ"ח וכן פרשו תר"י דעיקר היסח הדעת בתפלין הוא שחוק וקלות ראש, כי אע"פ שלשון היסח הדעת בעלמא פירושו היסח הדעת ממש, אבל כיון דאינו אלא מדרבנן לא החמירו רק באפשר לבא לידי חלול השם, ונ"מ בזה לענין חיוב המשמוש בהם בכל שעה, דאם היה הפירוש היסח הדעת ממש מדאורייתא היה מחויב למשמש בהם כדי שלא יסיח דעתו, אבל מכיון שאין זה אלא מדרבנן אין חיוב המשמוש רק מדרבנן ולחומרא בעלמא, ועוד יש נ"מ בזה, ואין כאן מקומו של ענין זה להאריך. .
(שם ז׳ ב׳)
6לרצון להם. לרצון ולא לפורעניות, ולהם לרצון ולאחרים אפילו לפורעניות כזר"ל אין משמשין בהציץ בדבר שאפשר לצאת ממנו פורענות, ומפרש בגמ' כגון אם גזרו במלחמה להרוג את כל אשה בעולה כגון בימי פילגש בגבעה, שהחיו כל שלא נבעלה (שופטים כ"א) ואין יודעים איזו בעולה ואיזו בתולה, ומסגולת הציץ שהבעולה העוברת לפניו פניה מוריקות – אין עושין בחינה זו בישראל עם הציץ, כיון דע"י זה תצא פורענות, שיהרגוה, כמבואר, אבל לאחרים כגון במלחמת מדין שהרגו כל אשה ראויה להבעל עשו בחינה זו עם הציץ אע"פ דלפורעניות היא. .
(יבמות ס׳ ב')
7לרצון להם. ת"ר, דם שנטמא וזרקה, בשוגג הורצה כחר"ל בשוגג מרצה הציץ. , ובעובד כוכבים אפי׳ בשוגג לא הורצה, מאי טעמא, לרצון להם כתיב ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה הם כטר"ל עובד כוכבים שהביא קרבן דקי"ל שמקבלין מהם אין הציץ מרצה, ואפשר לפרש הלשון לאו בני הרצאה נינהו כמו לאו בני גיטין וקדושין הם, והיינו שאין להם מצות ציץ בכלל ולכן לא שייך בהו שירצה על הקרבן הנעשה בטומאה. ורש"י פירש בענין אחר. .
(זבחים מ"ה ב׳)