ואספתו. לרבות השבורה יבדשם אסיפה יונח על בעלת מום, כמש"כ (מיכה ד') אוספה הצולעה והנדחה אקבץ. והרבותא בזה נראה דאע"פ כשהיא שבורה לא תוכל לתעות הרבה וימצאנה בעליה, בכ"ז חייב להחזיר משום דאפשר לחוש לגניבה ולסיבה אחרת.
.
(שם)
(שם)
קריאה במקור
תורה תמימה על התורה · דברים · פרק 22 · פסקה 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
אל תוך ביתך. אל תוך ביתך ולא אל בית אחר יגכלומר שלא ימסרנו לשומר אחר, דשומר שמסר לשומר חייב.
.
(שם)
(שם)
עד דרש. וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו, אלא מהו עד דרוש – דרשהו אם רמאי הוא או לא, ובמאי – בסימנים, מכאן שהסימנים דאורייתא ידר"ל הא דמהדרינן אבידה בסימנים הוא מדאורייתא, ונ"מ בזה דמחזירין גט אשה בסימנים, כגון אם הוליך גט לאשה ונאבד ממנו והגיד סימנים מחזירין לו ונותנו להאשה, וכן משיאין את האשה בסימנים כשמת בעלה, ועוד לכמה ענינים. –
והנה לא נתבאר כ"כ איפה מרומז דבסימנים ידרשנו ולא בעדים. ובבעל הטורים פירש דהלשון אותו שבכאן הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות, והפי' הוא עד דרוש אחיך את סימניו, ומסוגיא שלפנינו מסתייע לי', ולפלא הדבר, שבזוהר פ' חקת (קפ"ד א') מפורש כן פירוש מלה זו בזה"ל, עד דרוש אחיך אותו – אות ממש דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה, עכ"ל. וכהאי גוונא מפרש בזוהר פ' לך (צ"ד א') הפסוק בש"א י"ז והראני אותו ואת נוהו, אותו מלשון אות, יעו"ש. .
(ב"מ כ"ח א')
והנה לא נתבאר כ"כ איפה מרומז דבסימנים ידרשנו ולא בעדים. ובבעל הטורים פירש דהלשון אותו שבכאן הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות, והפי' הוא עד דרוש אחיך את סימניו, ומסוגיא שלפנינו מסתייע לי', ולפלא הדבר, שבזוהר פ' חקת (קפ"ד א') מפורש כן פירוש מלה זו בזה"ל, עד דרוש אחיך אותו – אות ממש דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה, עכ"ל. וכהאי גוונא מפרש בזוהר פ' לך (צ"ד א') הפסוק בש"א י"ז והראני אותו ואת נוהו, אותו מלשון אות, יעו"ש. .
(ב"מ כ"ח א')
דרש אחיך אתו. אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא יתן לו, והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או לא טוולכן צריך להביא עדים שהיא שלו. וע' בחו"מ סי' רס"ז ס"ז די"א דבסימנים מובהקים כגון סימן המדה והמשקל או המנין מחזירין לכל אדם, וע' בדרשה הקודמת.
.
(ב"מ כ"ח ב')
(ב"מ כ"ח ב')
והשבתו לו. כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ודבר שאינו עושה ואוכל יסכר טזר"ל דבר שמשתכר כערך הוצאות אכילתו יעשה ויאכל וישמרנו אף לאחר שכלו ימי הכרזה, משום דניחא לי' לבעל אבידה בבהמתו, ודבר שאינו משתכר כזה ימכר אף קודם שכלו ימי הכרזה הקצובים כמבואר בסמוך.
, שנאמר והשבתו לו – ראה האיך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין, אוזא לאוזין ותרנגול לתרנגולים יזר"ל מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל, ועי' בחו"מ סי' רס"ז בשיעור זמני השמירות לכל מין.
.
(שם שם)
(שם שם)
והשבתו לו. לרבות אבידת גופו יחכגון הנטבע בנהר מצוה להצילו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חורשים רעה על איש מצוה להודיעו כדי שיזהר. וכתבו התוס' אעפ"י דדרשינן ומרבינן מן והשבתו. לו ראה האיך תשיבנו לו [בדרשה הקודמת], אך התם דרשינן מן והשבתו, והכא דרשינן לו יתירא, עכ"ל. ונראה הבאור מ"ש דדרשינו מן והשבתו, משום דדי הי' לכתוב והשבות לו בלא ו' הכנוי, כיון דקאי על האבידה, וכמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ולא ונתנו, וכן והרים את אזכרתה והקטיר (פ' ויקרא) ולא והקטירה, ולכן דרש שהכנוי בא לדרשה. –
והנה עוד דרשה בענין זה באה לפנינו בפ' קדושים בפסוק לא תעמוד על דם רעך, ושם נתבאר ענין זה, יעו"ש וצרף לכאן.
ודע דבנדרים ל"ח ב' איתא, המודר הנאה מחבירו מותר לו לרפאותו, וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה בטעם הדבר משום דהרפוי מצוה היא, כלומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שאמר הכתוב והשבתו לו לרבות אבידת גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ"ל. ומה שלא הביא לענין זה הדרשה בב"ק פ"ה א' ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, י"ל משום דמהתם אין מבואר שמצוה וחובה היא רק רשות בעלמא, משא"כ מדרשה זו.
ובזה ניחא מה שתמה הגר"ץ חיות בב"ק שם למה השמיט הרמב"ם הא דרשות לרופא לרפאות, יען משום דכיון דס"ל דהוי מצוה וחובה מדרשה והשבתו לו, וכך פסק בחבורו בפ"ו ה"ח מנדרים פשיטא דנתנה התורה רשות לרפאות, דלא יתכן שתעשה התורה למצוה וחובה על דבר שאינו רשות. אך לפי"ז צ"ע הדרשה ורפא ירפא, כי אחרי דמצוה וחובה פשיטא דרשות הוא כמש"כ, ואולי משום דאינה מפורשת מצוה זו במקומה רק כלולה במצות השבת אבידה, לכן דריש ענין זה בפרשה דאיירי ברפואה. –
ועיין בנמוקי רמב"ן פ' בחקתי (כ"ו י"א) מש"כ בענין רפואה ע"י רופאים בכלל, וכפי הנראה לא ראה דברי הרמב"ם שהבאנו, דמצוה וחובה לרופא לרפאות, וכלולה היא במ"ע והשבתו לו דלולא ראם לא יתכן שלא הביאם ולא העיר עליהם, ובכלל אין דבריו נוחים לי מכמה טעמים ולא מצאתי לו חבר בכל דבריו ההם, ואם אמרתי להרחיב הדבור בזה יארכו הדברים מאד, ואין המקום כאן להאריך בזה. .
(סנהדרין ע"ג א')
והנה עוד דרשה בענין זה באה לפנינו בפ' קדושים בפסוק לא תעמוד על דם רעך, ושם נתבאר ענין זה, יעו"ש וצרף לכאן.
ודע דבנדרים ל"ח ב' איתא, המודר הנאה מחבירו מותר לו לרפאותו, וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה בטעם הדבר משום דהרפוי מצוה היא, כלומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שאמר הכתוב והשבתו לו לרבות אבידת גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ"ל. ומה שלא הביא לענין זה הדרשה בב"ק פ"ה א' ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, י"ל משום דמהתם אין מבואר שמצוה וחובה היא רק רשות בעלמא, משא"כ מדרשה זו.
ובזה ניחא מה שתמה הגר"ץ חיות בב"ק שם למה השמיט הרמב"ם הא דרשות לרופא לרפאות, יען משום דכיון דס"ל דהוי מצוה וחובה מדרשה והשבתו לו, וכך פסק בחבורו בפ"ו ה"ח מנדרים פשיטא דנתנה התורה רשות לרפאות, דלא יתכן שתעשה התורה למצוה וחובה על דבר שאינו רשות. אך לפי"ז צ"ע הדרשה ורפא ירפא, כי אחרי דמצוה וחובה פשיטא דרשות הוא כמש"כ, ואולי משום דאינה מפורשת מצוה זו במקומה רק כלולה במצות השבת אבידה, לכן דריש ענין זה בפרשה דאיירי ברפואה. –
ועיין בנמוקי רמב"ן פ' בחקתי (כ"ו י"א) מש"כ בענין רפואה ע"י רופאים בכלל, וכפי הנראה לא ראה דברי הרמב"ם שהבאנו, דמצוה וחובה לרופא לרפאות, וכלולה היא במ"ע והשבתו לו דלולא ראם לא יתכן שלא הביאם ולא העיר עליהם, ובכלל אין דבריו נוחים לי מכמה טעמים ולא מצאתי לו חבר בכל דבריו ההם, ואם אמרתי להרחיב הדבור בזה יארכו הדברים מאד, ואין המקום כאן להאריך בזה. .
(סנהדרין ע"ג א')
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Torah Temimah, Vilna, 1904
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001750892
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
במהדורה זו חסרים 6 מיקומי טקסט הזמינים במאגר. לא הושלמו קטעים ממהדורות אחרות.
SHA-256: ef2a187d3f6f8fbdd296dd78780af6dcee0a1337cd7fd6f3d39c05feebe95aad