שכם אחד וגו'. מכאן דחלקו של יוסף פי שנים כאחד היה ולא פי שנים בכל הנכסים טועיין מש"כ בענין זה ר"פ תצא בפ' כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים, ולכאורה גם בזה אינו מבואר ההכרח דפי שנים כאחד, וצ"ל דסמיך על סוף הראי' מאפרים ומנשה וגו', וכפי שיתבאר. או דע"פ הסברא מוכח דשם הי' רק פי שנים כאחד ולא פי שנים בכל הנכסים, דהא בני יוסף היו מערערים על מעוט חלקם, כמבואר ביהושע י"ח. , אמר ליה רב פפא לאביי, ואימא דיקלא בעלמא טזר"ל, ואימא רק דבר מועט הוסיף לו, ותו לא. , אמר ליה, עליך אמר קרא (פ' ה') אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי יזהרי שני חלקים שלמים כחלקי שני שבטים. –
והנה מבואר בסוגיא כאן דיעקב העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, וכן מפורש בברכות ז' ב', והראו מקור מפורש לזה בפסוק מד"ה א' ה' ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, ודבר פלא הוא, איך עשה יעקב כן, והלא מפורש קיי"ל בב"ב קכ"ו ב', האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואפילו לפי הטעם שאמר הכתוב מפני שחלל יצועי אביו ג"כ לא נתבאר הטעם, כי איפה מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור זכיתו, והלא אפילו מברא בישא לברא טבא אמרו מפורש לא תהוי בעבורי אחסנתא (כתובות נ"ב א'), ואין לומר מפני שארץ ישראל באה לאחר דורות רבות, והו"ל זה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, יען דקיי"ל דא"י מוחזקת היתה להאבות מימי אברהם.
ונראה ע"פ מש"כ הרמב"ן בנמוקיו ר"פ תצא דהא דכתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנאה הבכור הוא רק בעת שהבן הבכור שממנו מעבירין הוא בחיים, אבל כשמת מותר להעביר מבניו, דכך משמע הלשון על פני, ואנחנו הראנו דכך גם דעת רבותינו במ"ר ר"פ במדבר, שכן אמרו שם דלשון על פני בחייו משמע. והנה העברת הבכורה מראובן ליוסף אמר הכתוב מפורש בד"ה שם נתנה בכורתו לבני יוסף וגו' ולא להתיחש לבכורה, ר"ל לא שיתיחש יוסף לבכורה כולה אלא רק בחלוקת הארץ יקח פי שנים, יעו"ש. והנה בעת חלוקת הארץ כבר לא הי' ראובן בחיים, ולכן מצא יעקב להיתר לעשות כן, ואף כי בעת ההעברה הי' ראובן בחיים, אך מכיון שמעשה ההעברה הי' נוגע רק לבניו אחריו, הי' רשאי לעשות כן.
ומה מאד יאיר לפי"ז לשון הכתוב בד"ה שם ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, והנה דבר פלא הוא שלא אמר הכתוב בקצור כנהוג נתנה בכורתו ליוסף, ולמה הוסיף לבני, אך לפי המבואר בא בזה לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין, והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ודו"ק.
ויוצא לנו מזה דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור בדבר שא"א להבכור עתה ליהנות, ואע"פ שההעברה היא בחיי הבכור וכמו שעשה יעקב אבינו, והוא דבר מחודש מאד, וצריך עיון ותלמוד רב. .
(ב"ב קכ"ג א')
והנה מבואר בסוגיא כאן דיעקב העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, וכן מפורש בברכות ז' ב', והראו מקור מפורש לזה בפסוק מד"ה א' ה' ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, ודבר פלא הוא, איך עשה יעקב כן, והלא מפורש קיי"ל בב"ב קכ"ו ב', האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, ואפילו לפי הטעם שאמר הכתוב מפני שחלל יצועי אביו ג"כ לא נתבאר הטעם, כי איפה מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור זכיתו, והלא אפילו מברא בישא לברא טבא אמרו מפורש לא תהוי בעבורי אחסנתא (כתובות נ"ב א'), ואין לומר מפני שארץ ישראל באה לאחר דורות רבות, והו"ל זה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, יען דקיי"ל דא"י מוחזקת היתה להאבות מימי אברהם.
ונראה ע"פ מש"כ הרמב"ן בנמוקיו ר"פ תצא דהא דכתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנאה הבכור הוא רק בעת שהבן הבכור שממנו מעבירין הוא בחיים, אבל כשמת מותר להעביר מבניו, דכך משמע הלשון על פני, ואנחנו הראנו דכך גם דעת רבותינו במ"ר ר"פ במדבר, שכן אמרו שם דלשון על פני בחייו משמע. והנה העברת הבכורה מראובן ליוסף אמר הכתוב מפורש בד"ה שם נתנה בכורתו לבני יוסף וגו' ולא להתיחש לבכורה, ר"ל לא שיתיחש יוסף לבכורה כולה אלא רק בחלוקת הארץ יקח פי שנים, יעו"ש. והנה בעת חלוקת הארץ כבר לא הי' ראובן בחיים, ולכן מצא יעקב להיתר לעשות כן, ואף כי בעת ההעברה הי' ראובן בחיים, אך מכיון שמעשה ההעברה הי' נוגע רק לבניו אחריו, הי' רשאי לעשות כן.
ומה מאד יאיר לפי"ז לשון הכתוב בד"ה שם ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, והנה דבר פלא הוא שלא אמר הכתוב בקצור כנהוג נתנה בכורתו ליוסף, ולמה הוסיף לבני, אך לפי המבואר בא בזה לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין, והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ודו"ק.
ויוצא לנו מזה דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור בדבר שא"א להבכור עתה ליהנות, ואע"פ שההעברה היא בחיי הבכור וכמו שעשה יעקב אבינו, והוא דבר מחודש מאד, וצריך עיון ותלמוד רב. .
(ב"ב קכ"ג א')