תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 22 · פסקה 30

הלא אנכי אתנך וגו׳. תניא, בלעם אפילו דעת בהמתו לא הוי ידע ^יר"ל שלא היה יכול לנצחה בדברים, כדמפרש. , דבעידנא דחזו ליה דהוי רכיב אחמריה, אמרו ליה, מאי מעמא לא רכבת אסוסיא, אמר להו, ברטיבא שראי ליה ^יאטעם השאלה והתשובה י"ל דאחרי שראו אותו הולך לדרכו ברצון ובזריזות שאלוהו מיודעיו ומכיריו א"כ שכל כך מאיץ הוא לנסיעתו למה אינו רוכב על סוס, כי הסוס ממהר בלכתו מאתון, והשיב ברטיבא שדאי ליה, כלומר שהניחו באחו, וכיחש להו, יען כי באמת היה רוכב על האתון לכונה אחרת כדמפרש. , מיד – ותאמר האתון הלא אנכי אתונך, אמר לה – לטעינה בעלמא ^יבר"ל לטעינת משאות. , אמרה ליה אשר רכבת עלי, אמר לה – באקראי בעלמא, אמרה ליה, מעודך עד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, כתיב הכא ההסכן הסכנתי וכתיב התם (מ"א א') ותהי לו סוכנת ^יגנראה תכונת דרשה זו בכלל והדומה אליה בפרשיות הבאות ע"ד מ"ש חז"ל בב"ב ק"ט ב' תולין את הקלקלה במקולקל, כלומר דמי שידוע למקולקל במעשיו או במדותיו תולין בו מעשים מכוערים, עיי"ש, וכהאי גונא כתב הרא"ש בפי' לנדרים ס"ד א' במ"ש כל מקום שנאמר נצים נצבים אינו אלא דתן ואבירם – דהוא מטעם זה, שהיו ידועים לבעלי מחלוקת ומדות מגונות כפי שבארנו בפ' שמות, וגם הכא כן, מדידוע שהיה בלעם בעל נפש משחתה ומדות מגונות תלו בו הקלקלות הראויות לבעל מדות כזה, וכסימן לדבר סמכו זה על לשון הפסוקים.
וכן אמרו במ"ר ובתנחומא על הלשון שאמר בלעם אשר התעללת בי, אע"פ שמדבר בלה"ק לשונו סרוח, וכן יש לפרש כונת הגמרא בנזיר כ"ג א' בפסוק וישא לוט את עיניו, א"ר יוחנן, כל הפסוק על שם עבירה [זנות] נאמר, יעו"ש ולפנינו בפ' לך, ובאור הדבר דכיון דמצינו שהיה לוט שטוף בזימה, אשר על כן נכשל בבנותיו, וכמ"ש בגמרא ובמדרשים במקומו, לכן תלו בו את הקלקלות ממין זה הראויות לבעל מדות כאלה, וכן יש לפרש כונת הגמרא בב"ב ט"ו ב' שדרשו את הפסוק דפ' תולדות ויבא עשו מן השדה והוא עיף שחמש עבירות עבר באותו היום וכו', והוא ג"כ ע"ד תולין את הקלקלה במקולקל, וכהנה הרבה מאמרים בתלמוד ומדרשים. .
(סנהדרין ק"ה ב׳)