תורה תמימה על התורה · במדבר · פרק 4 · פסקה 25

מכסהו ומכסה התחש. מקיש מכסה עליון למכסה תחתון, מה תחתון קרוי אוהל לטומאה אף עליון קרוי אוהל לטומאה ^טזהנה במשנה כאן מבואר דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, והיינו דבכלל דיני טומאת אהלים, דאע"פ דכל מה שבאוהל עם המת טמא אבל האוהל עצמו אם הוא קבוע בארץ טהור, אם לא שנעשה האוהל מפשתן שאז אפילו אם קבוע בארץ טמא וצריך הזאה וטבילה, דילפינן כן בגז"ש אהל אהל ממשכן דכתיב בטומאת מת (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב (פ' פקודי) ויפרוש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ופריך בגמרא ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים, כלומר וא"כ אף של עץ יקרא אהל, ומשני אמר קרא ועשית קרשים למשכן, משכן קרוי משכן [כגון עשר יריעות שש משזר] ואין קרשים קרוים משכן, ופריך אלא מעתה ועשית מכסה לאהל ה"נ מכסה לא אקרי אהל, ר"ל דמכסה עורות לאו אהל הוא ולא מקבל טומאה, ומשני שאני התם דהדר אהדרי' קרא, דכתיב ונשאו את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מקיש עליון לתחתון, מה תחתון קרוי אהל אף עליון קרוי אהל, ר"ל מה תחתון דהיינו עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן, דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב, מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ומלמעלה מהן מכסה העורות, אף עליון, היינו הא דכתיב מכסהו ומכסה התחש אשר עליו דהיינו כסוי עורות ג"כ נקרא אהל ומקבל טומאה. זה הוא הבאור הנוגע לדרשה זו, ומה שנוגע עוד לדרשה זו ודין זה מבואר אצלנו בפ' תרומה ובפ' חקת. [שבח כ"ח א׳].