ויהי כאשר קרב. [אבל מקודם לא שבר], אמר ר' חלקיה בשם ר' אחא, מלמד שלא יהא אדם דן באומדנא להר"ל אע"ג דמקודם שיער שהקול הוא קול שמקלסין לעבודת כוכבים כמבואר בדרשה דלעיל, בכ"ז לא שיבר את הלחות עד שקרב אל המחנה וראה בעיניו את העגל והמחולות, כדכתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא וישבר, כך פירשו המפרשים. אבל אין צורך לזה, די"ל בפשיטות כי הקב"ה אמר לו כי שחת עמך ובכ"ז לא עשה מעשה עד אשר קרב וראה. . (שם שם)
וישבר. תניא, משה שבר את הלחות מדעתו, מאי דרש, אמר, ומה פסח שהיא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה לועיין בתוס' כתבו אין זה ק"ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל, והנה באדר"ן פ"ב איתא שאמר משה האיך אני נותן להם את הלחות שהם מחייבים אותם מיתה דכתיב בהם זובח לאלהים יחרם [ואע"פ דעל הלחות היו כתובים רק עשרת הדברות, אך תמצית כל התורה היתה כלולה בהם כמש"כ רש"י ס"פ משפטים], אלא אשברם ואחזירם למוטב ואח"כ אתן להם לוחות אחרים, ע"כ, ולפי"ז ממילא מיושב הערת התוס', שהרי לא היה יכול ליתן להם אותם הלוחות, כמבואר. . (שבת פ"ז א')