ואם עז קרבנו. [מה ת"ל, אלא להפסיק הענין], לימד על העז שאינה טעונה הקרבת אליה לחכבר כתבנו (אות ל"ב) דשם צאן כולל כבשים ועזים, יעו"ש, וא"כ כיון דכתיב בראש הפרשה ואם מן הצאן קרבנו שוב למותר לכתוב אח"כ אם מן הכבש ואם עז, דהלא היינו צאן היינו כבשים ועזים, וכאן מדייק ל"ל למכתב ואם עז קרבנו, דהרי זה בכלל צאן, ולכן דריש דבא להורות שבעז חלוק הענין מאשר בכשב, והיינו שאין אלייתו קריבה, וכדמפרש. (ועי' לעיל פסוק ז' דרשת אם כשב). וסמיך על הא דפרשה זו מובדלת מן הקודמת בפתוחה, והיינו הפסק. ובס' קרבן אהרן פי' דההפסק הוא מדכתיב אם ולא ואם, וכמה מן הפלא הוא, שהרי באמת כתיב ואם.
. (פסחים צ"ו ב')